קשה למצוא מישהו המבין את העוול שעושות המשטרה והפרקליטות לשי דרומי, האיש בעל חוות הבודדים שבנגב שיירה על חבורת גנבים בדואים שפרצו לחוותו והרעילו את כלבי השמירה. לא מובן גם מדוע בכלל ניסו הגופים הללו, שנכשלו לחלוטין במילוי חובתם הבסיסית בשמירת הנפש והרכוש, להדביק לו אישום של הריגה, וזאת לאחר שנרתעו מלהאשים אותו ברצח כתוצאה מפרץ זעם ציבורי נדיר. הרדיפה נמשכה גם לאחר ששופט שיחרר אותו למעצר בית, והם ערערו בכל כוחם כדי להשאירו במעצר עד תום ההליכים. אותו "שלטון חוק" אינו טורח לעצור את הגנב הפצוע המאושפז בבית חולים, למרות שאין סיכוי כי מישהו מאמין לגרסה העלובה שלו כי פרץ לחווה  ב-3 לפנות בוקר, מצויד בסכין, כדי... לצוד ארנבות.



מחלת הרוח המשפטית הזו קיימת גם כלפי חיילי צה"ל הנתונים לרדיפות הפרקליטות הצבאית, הקושרות את ידי החיילים ומסכלות את המלחמה בטרור

זה לא חדש שאותם גופי אכיפת החוק פשטו את הרגל מזמן בטיפול בפשע בכלל, ובפשע הבדואי בנגב בפרט. אך הפליאה הציבורית נובעת מן המוטיבציה הקיצונית לרדיפת קרבן הפשע: חקלאי הנאחז בציפורניו באדמת הנגב, ושומר עליה בקושי עבור כולנו. הוא מעז להגן על חייו ורכושו במערב הפרוע שנוצר בחסות המחדלים של רודפיו. קשה להבין את האבסורד של משטרה ופרקליטות שלמעשה מעודדות את הפשע הבדואי, מדכאות מתיישבים חלוצים, ושוברות את שרידי האחיזה היהודית בנגב.

מחלת הרוח המשפטית הזו קיימת גם כלפי חיילי צה"ל הנתונים לרדיפות הפרקליטות הצבאית, הקושרות את ידי החיילים ומסכלות את המלחמה בטרור.

היחידים שאינם מופתעים מהתנהגות זו הם המתנחלים, "קליינטים" ותיקים של המשטרה והפרקליטות.

הם רגילים לאפליה פרו ערבית מצד "כנופיית שלטון החוק", כבר עשרות שנים. מצוקת התקציבים של בתי המשפט והמשטרה מעולם לא הגיעה ליהודה ושומרון.

מוכרת התגייסות המשטרה והפרקליטות למלחמת החורמה במתנגדי ה"התנתקות". כשתחנות המשטרה התרוקנו, הטיפול בפשע בוטל, המשטרה הפרה את החוק בסיטונות במעצרי שווא ובמכות רצח, וקיבלה חסינות כמעט מוחלטת מחקירות ותביעות. ההפגנות וחסימות הכבישים הוגדרו בציניות כ"מכת מדינה", כלומר כל האמצעים כשרים להילחם בה, כולל כליאות מרושעות של ילדות בנות 12 עד תום ההליכים. בעמונה נשלחו קלגסי היס"מ לשבור ראשי נערים ונערות, ולדרוס אותם עם סוסים כשהמערכת מחפה ומשבשת כל חקירה או תלונה נגד הפושעים מתוך שורותיה.

בחברון הגיע הדבר לשיא. שם הונהגו באופן חסר תקדים "הנהלים המיוחדים": מערכת תקנות של משרד המשפטים מתקופת אוסלו שכולן אפליה קשה באכיפת החוק נגד יהודים בלבד, בניהולה היסודי והקפדני של טליה ששון השונאת הגדולה ביותר של המתנחלים.

כדי להשליט את הנהלים הללו הוקמה תחנת משטרה ענקית המונה כ-250 שוטרים שמשימתם הראשית היא מתן "שירות" למתנחלים. אין מדובר בטיפול בסוחרי הסמים והגנבים בקרית ארבע, אלו חוגגים חופשי כאילו אין זנב של שוטר בסביבה. תפקידם בראש ובראשונה לדכא את תושבי חברון היהודיים, אלו הנאחזים בעיר האבות למרות התנכלויות וניסיונות רצח בלתי פוסקים מצד "הפרטנרים" הערבים. כך נעצר מיד ומואשם כל מי שהעז להגן על עצמו מהתנכלויות הערבים, נשקו מוחרם והוא מועמד לדין. אסור למשטרה לסגור תיקים של מתנחלים ללא אישור מיוחד מגבוה. כל מקרה חייב לעבור גם לידיעת השב"כ.

נערות יהודיות שנעו ב"תחום המושב", רחוב דוד המלך ("השוהדא" לשעבר), קטע הרחוב היחידי בחברון שעדיין פתוח ליהודים, היו מותקפות מינית על ידי פורעים ערבים. כשהם היו מתלוננות במשטרה, התלוננו הערבים עליהן כאילו הן התקיפו אותם. המשטרה העדיפה "להאמין" לערבים ופתחה בציניות תיקים דווקא לבחורות, עד שהבינו היהודים את הרמז וניתקו מגע עם המשטרה. כך מעודד "החוק" את ההתקפות הערביות הללו, בדיוק כפי שכעת הוא מעודד את הגניבות בחוות בנגב. קשה להאמין, אך למשטרת חברון היה אלבום בלתי חוקי שבו הופיעו תמונותיהם של כל תושבי הרובע היהודי, כדי לסייע לערבים בתלונותיהם. לאחר חשיפת העניין, נגנז האלבום מבלי שננקטו צעדים נגד יוזמיו. תנ"צ ניסו שחם, הכוכב המשטרתי שצולם מגדף את המתנחלים ("חרא עליהם, שיישרפו") בכפר מימון כאחרון הפרחחים, הוא מפקד מרחב הנגב, כלומר האחראי הישיר להפקרות הסיטונית במחוזו. אין לו סיבה לדאגה נוכח המצב, זה בדיוק מה שנדרש ממנו ממוקדי הכוח המשפטיים והתקשורתיים.



כל חטאם הוא שהעזו לעמוד נגד הזרם הפרו ערבי העכור הנובע מהריקבון המתקדם של "האליטות", הנמצאות בתקופת דמדומי שליטן על המדינה

התקשורת שותפה מלאה לכל זה. הסרטון המתאר יהודיה מקללת את שכנתה הערבייה שצולם לפני חצי שנה, בעיצומה של המלחמה, מוצג כעת לאחר שנערך במגמתיות, כגדול פשעי האנושות. התקשורת מקרינה אותו יום-יום בשירות ארגוני השמאל הדוחפים לעקור את שכונת אדמות ישי (תל רומידה) ולהכשיר מחדש מעבר המוני של ערבים בלב השכונה היהודית, כשלבים ראשונים בעקירת הנוכחות היהודית. אותה תקשורת אינה מראה את הכלובים של היהודים: הכלוב המגביל את תנועתם בחברון, כלובי האוטובוסים המשוריינים היקרים המונעים את רציחתם בכדורי הערבים, כלובי חלונות הפלסטיק במכוניות הפרטיות הנרגמות באבנים ובקבוקי תבערה וכלוב ההקפאה והחנק הממשלתי. ואין אף מילה על הפצועים וההרוגים בקרב האוכלוסייה ששילמה מחיר חסר תקדים בחזית מלחמת הקיום על הארץ. זוהי אותה תקשורת שאינה מציגה במלוא כיעורם את אנשי צמרת הפרקליטות והמשטרה האחראים על רדיפת שי דרומי, אינה שואלת אותם שאלות קשות, והיא מאפשרת את המשך ההתעללות בו וביתר החקלאים.

כל כלבי השמירה הללו של הדמוקרטיה מועלים בתפקידם. הם נמנים על החוגים אכולי פחדנות ורגשות אשמה כלפי הערבים, ומאמצים מערכת ערכים ההופכת את הערבים ל"אתרוגים", כולל הגנבים והטרוריסטים שבהם, כאילו הגיעו כעת משוודיה. 

המתנחלים ושי דרומי נרדפים על ידי אותם אנשים ומאותן סיבות. כל חטאם הוא שהעזו לעמוד נגד הזרם הפרו ערבי העכור הנובע מהריקבון המתקדם של "האליטות", הנמצאות בתקופת דמדומי שליטן על המדינה.