"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" (שמות י"ג, י"ז). כל התירוצים אשר רש"י ואחרים מתרצים אינם נוחים, כי בכל זאת נוצרו בעיות אמוניות קשות. אילו באנו הישר לארץ ישראל, מסע דרך של אחד עשרה יום בלבד, היינו ניצולים מעשרה נסיונות, ומחטאי עגל ומרגלים. הכשלון הגדול שכל בני הדור ההוא מתו במדבר, לא היה קורה אילו הגענו לארץ ישראל מיד. גם היינו מנצחים את אויבינו על ידי כוח ההפתעה שהיינו מפתיעים אותם מיד בצאתנו ממצרים.

לא די בזה, אלא ה' גם גרם לכך שהמצרים ירדפו אחריהם. כאשר פקד על משה לשוב לכיוון מערב "וישובו ויחנו לפני פי החירות" (י"ד, ב'), תהו המצרים על ששלחו את ישראל והסיקו מסקנה: "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר". "וייהפך לבב פרעה ועבדיו וכו' ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו?". התארגנו חיש כל חיל פרעה, שש מאות רכב בחור [המיומנים ביותר] וכל רכב מצרים, ורדפו אחרי בני ישראל. וכאילו לא היה זה מספיק, משום מה בקש ה' שיקחו בני ישראל מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, כביכול בהשאלה, ולקחת כל אלו עימהם על מנת לא להחזיר? הרי עצם ההרגשה של ניצול וקיפוח הרגיז את המצריים, והתסיס מידת נקמנות לרדוף את בני ישראל ולהכותם שוק על ירך. ושנית, הרי פרעה שלח אתם סוכנים סמויים ("איקטורין", רש"י לפסוק ה', "שחקנים" בלועזית), והם ראו שלמרות בקשתם לצאת רק לשלשה ימים, אין היהודים מתכוונים כלל לחזור מצריימה. "וחמתו בערה בו" על המרמה וההטעיה המכוונת. ובכן נשאל, משום מה הוסיף ה' שמן למדורה להצית חמתם של פרעה ומצרים, ולהביא את בני ישראל למצוקה קשה זו?

במרירות נפשם התלוננו בני ישראל למשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" (י"ד, י"א). לפי הירושלמי (תענית פרק ב', הלכה ה') נחלקו אז ישראל על הים לארבע כיתות. אחת מהן האומרת "נחזור למצרים". וקבוצה אחרת, מתוסכלת, אמרה: "ניפול לים", כלומר נתאבד. והרי אם הקב"ה היה מעוניין לגאול אותנו, יעשה זאת בצורה פשוטה וישרה ללא סיבוכים ובלי להקשות עלינו. והרי הוא כל יכול, ואין לו שום מניע מלהציל בשלמות וללא עיכובים.

המענה לכל השאלות הנ"ל הוא שהקב"ה מעוניין לרומם אותנו, להרים אותנו על נס ולבחון אותנו כיצד נגיב למצבים מביכים. הוא בודק: כאשר התוכנית אינה מתקדמת לפי מה שנראה לנו טוב וישר, האם נרים ידיים ונתייאש? האם נסיק מסקנה שה' אינו מקיים את הבטחתו? לכן בסוף כל לילה, ככל שמתקרבים יותר לבוא היום, נהיה חושך מחריד. כן ככל שהישועה מתקרבת, נהיה המצב מדכא ומתסכל. והכל כדי לבדוק אם באמת אנו מאמינים בני מאמינים בהבטחותיו של ה'.

יש הרבה הנושרים לאורך כל מסע ההיסטורי שלנו. בהיותנו במצריים, גם אחרי עבור שמונה מכות למצרים, היו "יהודים" כאלו שסירבו לצאת בדרך לארץ ישראל. הם אותם שמתו במכת חושך (רש"י, שמות י', כ,ב). גם בהיותנו במדבר היו ש"נשברו" מפני אימה ופחד, פן תהיה לנו תבוסה נוראה במלחמה בכיבוש ארץ ישראל. ולכן אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד'). ולכן למרות שה' הבטיח להביא את הדור ההוא לארץ המובטחת ("והבאתי אתכם אל הארץ", שמות ו', ח'), קפחו את זכותם. רק בני הנוער עד גיל עשרים ועוד כמה זקנים, הם שהגיעו ארצה. כי המכחיש דבר ה' על הגאולה מקפח בכך את זכותו. כי הבטחתו של הקב"ה היא בתנאי שהאדם לא יקלקל מצידו. לדוגמא: אם ה' גזר על אדם שיחיה שמונים שנה, אבל אם הוא בסכלותו משחק משחקים מסוכנים (כמו צניחה חופשית בלי פתיחת המצנח עד לרגע אחרון, וכיו"ב), ביכולתו של האדם למנוע ולקלקל גזירתו של הקב"ה. ולכן אמר יהושפט המלך: "האמינו בה' אלוקיכם ותאמנו, האמינו בנביאיו והצליחו" (דברי הימים ב' כ', כ'). כלומר על ידי התחזקותכם באמונה, תאפשרו לה' לעשותכם אמונים, איתנים ויציבים.

לכן בכוונה תחילה הגביה הקב"ה את רף הנסיון והקשה עלינו מאוד המשך דרכנו. דווקא כדי לזכך אותנו ולטהר את שאיפותינו בכוח ההתגברות היהודית האופיינית של "נתאמץ ונתגבר!".

לפני שירת הים כתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וכו'. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל'-ל"א). מה פירוש לראות את מצרים מת? היהודים פקפקו שמא כמו שאנו יוצאים מצד זה של הים, יוצאים המצריים אף הם מהצד הנגדיי? עשה ה' נס והים פלט לשפת הים את גופותיהם של המצריים. כך הביא רש"י מחז"ל. אם כך, תמוה מה שכתוב "ויאמינו". כאשר רואים עובדות מול העיניים, אין זאת "אמונה", אלא בירור בפועל. אלא ודאי "אמונה" זו המוזכרת פה איננה ענין לקריעת ים סוף, אלא האמינו בזאת שעוד יגיעו לארץ הקודש, עוד יכבשו אותה ויצליחו בה. זאת אומרת, הבינו כי במה שיצאו ממצרים, וגם ה' הרג את רודפיהם, ודאי הקב"ה ישלים את המשימה, בה התחיל ויביא אותם אל המנוחה ואל הנחלה, כמו שהבטיח בתחילה "וארד להצילו מיד מצרים, ולהעלותו מן הארץ ההיא, אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני" וכו' (שמות ג', ח').

זאת אומרת, כאשר אנו בדורנו רואים שהקב"ה בצע כבר מקצת מהבטחותיו, צריכים אנו להתחזק ולדעת כי ודאי יקיים גם שאר הבטחותיו. ולמרות שאנו רואים נסיגות, מכשולים וקלקולים בדרך שצפינו לה, אין לנו להתייאש. הרי אנו עדיין במצב מבחן, עדיין מנסה ה' אותנו אם ליבנו שלם עימו או לא. נשאב אמונה ממה שאירע לנו עד כה.

בפסוק הנ"ל יש כפילות מוזרה. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". הא כיצד אפשר להזכיר שניהם יחד בנשימה אחת? כאשר שמחו בני ישראל בשמחת בית השואבה, היו משוררים "ליה [שם ה'] ולך מזבח" (סוכה מ"ה ע"א) ושאלו בגמרא (מה ע"ב) הייתכן? והרי כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר "בלתי לה' לבדו". וענו ע"י שינוי גירסא, ששרו "ליה אנחנו מודים (שהוא אלוקינו), ולמזבח אנו משבחים" (על פעולת כפרתנו). כן כאן בפסוקנו, כיצד אפשר לכלול במסגרת אחת האמונה גם בה' וגם במשה? ומדוע חז"ל לא הקשו שם בסוגיה מהפסוק הזה? אלא ודאי הם ראו דברי תרגום אונקלוס כאן המוסיף מלה של פרשנות. האמינו בנבואת משה. כלומר לא האמינו בכוחותיו האישיים של משה, אלא במה שהקב"ה שם הודעת העתיד בפיו. האמינו בה' ובמה שהודיע לנו בנבואה. לכן הם בוודאי נושא אחד.

וכן עלינו להקיש לענין גאולתנו הנוכחית. והרי כל הנביאים דברו על גאולה זו. עיין ספר "משמיע ישועה" של מהר"י אברבנאל (בכרך "נביאים אחרונים וכתובים", עמ' תכ"ח-ת"ל). כמו שאבות אבותינו נשתבחו שהאמינו בה' וב[נבואת] משה עבדו, כן עלינו להאמין בנבואת כל מ"ח נביאינו אשר בשורה היתה בפיהם על גאולתנו זאת. כל מאורעות ההיסטוריה מובילים להצלחה הסופית של ישראל בארצו. ואין בעולם דבר יותר בטוח ממנה. ואם משך מאה שנה אנו רואים ניסים ונפלאות (כמו הצלחתנו נגד גזירת ה"נייר הלבן" של האנגלים, ונגד שבע מדינות ערב במלחמת הקוממיות, ומלחמת ששת הימים וכו', וכן נגד רשעות ועוינות עולם המערב במלחמתנו נגד הטרור) בזאת ידענו כי יש להקב"ה תוכנית, והוא פועל על פיה. ניקח לנו למורה דרך רבנו אברהם קוק, שכתב עוד בשנת 1913 "שהרי הננו רואים יד ה' נטויה לטובה לצמיחת קרן ישועה לישראל בארצנו הקדושה, ואין שום ספק דלא עביד קוב"ה ניסא לשקרא" [ה' לא עשה נסים לשוא] (אגרות, חלק ב', דף קסא). הרי גם משה רבינו ניבא על גאולתנו הנוכחית (עיין לשון רמב"ם, הלכות מלכים, פי"א סוף ה"א). יש לנו לקיים "ויאמינו בה' וב[נבואת] משה עבדו.

יש הרבה משומרי המצוות, דתיים או חרדים, שאינם מאמינים כראוי בבשורה זו. חז"ל (שבת ל"א, ע"א) הזכירו שהאדם נתבע "צפית לישועה?" והסביר חידושי הר"ן (על המסכת) "בימיך". זאת אומרת, בכל יום ויום צריך האדם להיות במצב של מתח נפשי של ציפייה, שמא מאורע ציבורי פלוני או אלמוני הוא שיפתח וישלים הופעת הגאולה הנכספת? תמיד תהיה זאת מחשבתו של אדם אודות כל מה ששומע ב"חדשות" הפוליטיות או הציבוריות. וגם למעשים שהם שליליים, יצפה לכח הריאקציה שיופיע בהשגחה עליונה. "התיצבו וראו את ישועת ה'!". אבל לעומתו יש כאלו שכאשר רוצים להביע מושג שאיזה דבר מסויים יתקיים רק אחרי זמן רב, הם מתבטאים "המשיח יבוא קודם". אין לך הוכחה לחוסר אמונה כמו הביטוי האומלל הזה. והרי יש לחכות לו "בכל יום שיבוא"! יתרה מזאת, כותב הרב כי מתוך בטחון עז זה ידענו שהישועות שיגיעו אלינו יהיו נפלאות, עצומות ורבות יותר מצרותינו הנוכחיות (אגרות הראי"ה, חלק א', עמ' פ"ז).

במילים אחרות. בני ישראל בזמנם האמינו במה שה' הבטיח להביא כלל ישראל לארץ הקודש. אמונה זו היתה דוקא מתוך אותה מקצת שנתקיימה כבר לעיניהם. כן גם אנו במצבנו הנוכחי המביך, ממשלה כושלת, חוסר מעש מצד הגורמים הבטחוניים, אטימות לב בחוגים רבים שבאוכלוסיותינו, ניכור מאנשי התקשורת, כל אלו לא ישעו עינינו ולבנו מלהאמין שהקב"ה פועל כל הזמן, דוחף ומביא לידי קיום הבטחת הנביאים. עוד נראה בעינינו יישום ההבטחה הרשומה ברמב"ם (הלכות מלכים, פרק י"ב, הלכה ה', עיין שם). "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".