יותר מכל, משקפת הספרות את פני הדור. הספרות משקפת את התקופה, את ההתלבטויות, את הדברים העומדים על סדר היום האישי והלאומי, את המצוקות החברתיות ואת הבעיות האישיות מול חוקי החברה.



אז, מה מטריד את הציבור דתי-לאומי? מה הוא בודק בחיפוש הזהות? מי הם הציבור הדתי-לאומי? נראה שאין דמות ואין זיהוי אישי לבני המגזר הזה

אז, מה מטריד את הציבור דתי-לאומי? מה הוא בודק בחיפוש הזהות? מי הם הציבור הדתי-לאומי? נראה שאין דמות ואין זיהוי אישי לבני המגזר הזה.

בלכתי לספרייה העירונית לבחור ספרים עבור בני המשפחה, עלי לבחור בין ספרות חרדית לבין ספרות חילונית. את הספרות החרדית אני נותנת לבני המשפחה בלי דאגה. אני יודעת שהם מוגנים, אין שם דברים לא ראויים.

ובכן, הסתבר שטעיתי.

בהתחלה זה היה נחמד. הסופרים: וולדר, מנוחה פוקס, בקרמן והאחרים נתנו מענה מכובד לתאווה הלא נגמרת לקריאה במשפחתנו. קראנו ונהננו, ולאט לאט זה התחיל: "אמא, תראי מה הם כותבים עלינו. שאנחנו ממש חילוניים". " למה ביטלו שם שידוך בגלל שהאח חזר בשאלה, הם לא מגזימים?". "די. לא רוצה לקרוא. לא מבינה את החיים שלהם". " מה להם ולנו?". "כמה אידיש! מה יש, עברית לא מספיק טובה בשבילם?".

במגזר החרדי כותבים המון ספרים. חלקם טובים מאוד, וחלקם טובים מאוד מאוד. הם כותבים על בעיות יומיומיות, על שידוכים, על בעיות עם החמות, על משברים בין חברות ועל בעיות פרנסה, והכל במסגרת אמונית חזקה. כתיבה פשוטה ואנושית שמאשרת קיומן של בעיות רבות בין בני משפחה, בין שכנים, בין בעלי תשובה לחרדים מבית. והדתי-לאומי, אפילו שם מתנדנד ולא שייך. כך הגעתי למסקנה שאולי אסור לי לתת לבני משפחתי לקרוא בספרים האלה, מחשש לנזק בדימוי עצמי.

אז ספרות חילונית? איך אפשר? בכל ספר כזה גם הכי מרתק יש קצת "גועל נפש". למה אחנך את ילדיי? מה המסר שעלי להעביר להם? האם לקרוא בכל מחיר?  בינתיים אנו מביאים את קסטנר, את ז'ול וורן, ובוודאי כולם קוראים את הארי פוטר. אבל זה לא מספק. אז, ממשיכים עם הספרות החרדית.

כל חובבי הקריאה יעידו שאין כמו ספר טוב להרחיב את הלב ואת האופקים, לכן חשוב שיהיה טוב. אז הברירה היא בין ספר חרדי שמלמד את ילדיי שהם סוג ב' או ג' או ספרות חילונית שמלמד אותם שיש בחיים דברים אחרים ממה שהם מכירים.

כמי שמכירה את הספרות החילונית טוב מדי, אני מבינה את הסכנות. אי אפשר שלא להיות מושפעים: יש רגישות, יש חכמה (חכמה בחילוניים תאמין) ויש מתח. לנו לא היה את וולדר, את פוקס ובקרמן. אנחנו היכרנו סדרות מתח וסיפורי צדיקים, כי לא היה משהו אחר. ובבית אמרתי לילדיי: יש לכם מזל! איזה ספרים יפים יש היום (זה התחיל עם "צביקי גרין", והמשיך בשמחה לכל ספריו האחרים של וולדר). לכם יש ספרים שדנים בבעיות הקרובות לליבכם וגם דתיים. לנו זה לא היה.

אנחנו אחרי שקראנו את כל הסדרות ובין לבין סיפורי צדיקים וגרים ואנדרסן (את זה ילדיי בקושי מכירים), בגרנו וקראנו בעצב ובדמעות ספרות שואה מרגשת. חיפשנו בבגרותנו ספרות נוספת וגילינו המון: אייריס מרדוק, סלינג'ר, רילקה, תומאס מאן, בנימין תמוז, א.ב. יהושע, פנחס שדה, קניוק, דוסטוייבסקי ועוד... לילדיי, אני לא אתן לקרוא את כל זה.

אבל במשרד החינוך נותנים. את גרוסמן מעלם לא רציתי לקרוא, אבל צריך לבגרות. זה היה בבית, אז קראתי. בעיה, הוא לא רע בכלל. אבל ככה זה מתחיל. הם גדלים ומסתייגים מהספרות החרדית, אבל רוצים לקרוא וחייבים ספרים. מה לתת להם?

ולציבור הדתי לאומי אין ספרים. זה משהו שאינני מבינה, הרי כשרון יש. האם אין לאף אחד בעיות? לאף אחד אין חיפוש דרך? התלבטויות? בעיות חברתיות? שלום בית? בעיות עם החמות או הגיסה? סתם בעיות חברתיות של בנות, בהדרכה או בכיתה? הרי יש, אבל לא כותבים.

ומעט ספרים שנכתבו, לוקים מעט בעניין הצניעות.

הבעייה לדעתי נובעת מחוסר זהות עצמית מוגדרת. ויותר מזה, היא נובעת מהחשש לחפש אפילו. מי אתם הדתי לאומי? מה המטרה? מה הכיוון שאליו אתם שואפים? לא ברור. קצת כמו החרדים וקצת כמו החילוניים. מתנדנדים ולא מחליטים, מכירים ומעריצים את המומינים. ובמקביל, להבדיל, בקיאים ב"מסילת ישרים"...



רצוי לעודד כתיבה ספרותית. אפשר לפתח ספרות חדשה, יפה ומרתקת. הרי המגזר עובר חוויות כה קשות. יש הרבה נושאים שמטרידים. משהו שנקרא ונדע שזה משלנו, זה כמונו

וחבל. הספרות יכולה להגדיר ויכולה לעזור בהגדרה. רצוי לעודד כתיבה ספרותית. אפשר לפתח ספרות חדשה, יפה ומרתקת. הרי המגזר עובר חוויות כה קשות. יש הרבה נושאים שמטרידים. משהו שנקרא ונדע שזה משלנו, זה כמונו. כל עוד לא נכתבת ספרות מאפיינת, אנו מבינים שחוששים לבדוק ולהגיד דברים, ואולי בצדק.

וכל עוד לא הוגדר העצמי, אי אפשר לדעת מה לחפש ולמה לשאוף.

"...הלא את הגות נשמתי אני מגלה,

את אורות רוחי אני חושף.

וגילויי אורות, וחושף נשמה,

הרי היא יצירה כבירת ערך" (הראי"ה קוק זצ"ל).

אשמח לקבל המלצות, ולא איכפת לי לגלות שטעיתי.