איה בני ובתי,
אותם נשאתי ברחמי?
איה בני ובתי,
פרי אהבתי שלי?
תפילה, תחינה וכמיהה
בליבנו נשאנו אלפיים שנה.
מתי ישמעו פעמי הגאולה,
ולציון נעלה ברינה?
נטשנו מאחורינו הכל:
בית, שדה, כרם, צאן ובקר.
ורק עם בגד לגופנו,
לארץ על כנפי נשרים באנו.
במעברות האוהלים שוכנו
אלפי משפחות ברוכות ילדים.
בצפיפות איומה המעוררת חמלה:
ללא חשמל, ומים זורמים,
ללא פרח, שיח או ירק מסביב.
כולם דחוסים האחד ליד השני,
במדבר של חול ואוהלים.
גשמי זלעפות היכו בנו,
קור אימים חדר לעצמותינו.
ובקיץ, חום יוקד וצורב,
סופות חול, אבק ומחנק,
היו מנת חלקנו ומושבנו,
במעברות האוהלים שהיו לבתינו.
פרנסה אין, ואוכל במשורה,
אך בלבבנו אין כל תלונה.
רק תום ואמונה, רק חום ואהבה,
לאחינו מכל הפזורה.
שמחה בלב יקדה,
הן לארץ אבות שבנו
אנחנו וילדינו. וכאן,
מחדש נקים ונבנה את בתינו.
"ומלאכים בלבן"
רופאים ואחיות,
בדקו את בנינו ובנותינו,
ובמרמה נאמר לנו:
הילדים חולים,
יש לקחתם לטיפול בבית החולים.
אחינו בלבן את ילדינו חוטפים,
קול זעקותינו ביד רמה הושתק.
פרימטיבים, שקרנים, היסטריים,
על מה אתם מדברים?!
לא היה ולא נברא.
אתם מדמינים, אף ילד לא נחטף.
אך אנו באלוקים האמנו.
בוא יבוא היום, השקר והמרמה יתגלו.
השנים חלפו והילדים גדלו,
אך הכאב מעולם לא כהה,
לא שכח ולא נסלח.
ומשהגיעה שעתם של הילדים להתגייס,
ברעם אדיר התפוצצה הפרשה.
בלילה אחד ב- 2-3 לפנות בוקר,
פשטה המשטרה הצבאית
על מאות מבתי עולי תימן,
ושאלו איה הילדים,
מדוע לא התייצבו בלשכת הגיוס?
אז הקמנו קול זעקה,
כי הבנו שאכן התרמית נחשפה.
בהמונים על לשכות הגיוס צבאנו.
עיתונאים מכל עבר עטו עלינו,
לסקר זאת הפרשה הבזויה והאפילה.
עכשיו תגידו לנו אתם, זעקנו בכאב,
היכן הילדים שלנו?! ואיה הקברים
שעליהם נאמר כי הילדים מתים?!
האם לשמד נלקחו ולתרבות רעה יצאו?
אחינו, "המלאכים בלבן", חטפו את הילדים בגיבוי מוסדות ממלכתיים.
אולם במשרד הפנים
רשימות הילדים לא נמחקו,
ובהגיעם לגיל הגיוס יצאה התרמית לאור.
הכנסת רעשה והארץ געשה,
מאות מילדי תימן במרמה נלקחו,
ולמשפחות יהודיות נמסרו,
משפחות חשוכות ילדים
של יהודים ניצולי שואה מאירופה.
ועדת חקירה הוקמה.
תשובת הוועדה הייתה,
כי טובת הילדים עדיפה על
פני טובת הילדים,
וכי כל הילדים נמצאים
במשפחות יהודיות טובות.
כתבתי זאת כשהפרשה התפוצצה בפעם ראשונה.