נוכח הרשעתו של השר לשעבר, חיים רמון, בפלילים והחלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את הנשיא, משה קצב, שוררת זחיחות הדעת אצל הכתומים ונאמני העם וארץ ישראל. הנה נקמת הגירוש מגוש קטיף וצפון שומרון מופיעה לעינינו, ובזה אחר זה נופלים המבצעים והתומכים בגירוש כל אחד בתורו. סבורני שרצוי לבחון את הדברים, ולהסיק מסקנות מאירועים אלה.
נוכח הרשעתו של השר לשעבר, חיים רמון, בפלילים והחלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את הנשיא, משה קצב, שוררת זחיחות הדעת אצל הכתומים ונאמני העם וארץ ישראל
ראשית, נבחן כיצד נקלעו שני אלה למצב זה. לגבי השר רמון ברור שהגשת כתב האישום שהניב את הרשעתו נבעה מכך שהעלה לדיון את סוגיית מינוי נשיא בית המשפט העליון, והעיז להציב סימן שאלה על מינויה של הגברת דורית בייניש לתפקיד. עצם הגשת כתב האישום אינה קשורה לשאלה אם עשה או לא עשה את המיוחס לו. הגשת כתב האישום הייתה בבחינת אצבע שלחצה על ההדק, וגרמה להפעלת שרשרת תגובות עד להרשעה, אבל נשלטה בידי הפרקליטות שהיא חלק מהאליטה המשפטית. הגשה זו הינה תוצאה ברורה למדי של ניסיונו של רמון להעביר להחלטתו או להשפעתו כשר המשפטים את הקביעה מי יהיה נשיא בית המשפט העליון.
ביחס לנשיא המדינה משה קצב, הבה נעיין למי יש עניין לפגוע בו, כאשר בכל מקרה קצב צפוי לסיים את כהונתו בעוד כחצי שנה, ואם כך מתווספת השאלה מה בוער לשלוח אותו כבר כעת הביתה. כזכור, לאחר שעזר וייצמן הפסיק את כהונתו נערכו הבחירות לנשיאות המדינה, ובמפתיע גבר משה קצב על שמעון פרס המתמודד גם עתה על כהונה זו. האם אין לו רגשות נקם על הפסדו הצורב דאז חרף כל דעות הפרשנים שהבטיחו לו את הבחירה בקלות? זאת ועוד: למי יש רצון לזרז את בחירת הנשיא הבא? מיהו המועמד לתפקיד שכבר הגיע לשיבה, ולכן סביר להניח שהזמן שעובר אינו פועל לטובתו בפרט במצבה הפוליטי המעורער של ממשלת אולמרט ומפלגתו. קדימה? נכון, שוב זהו שמעון פרס, שלדבריו כלל אינו מעורב בהחלטה על הצבעה גלויה לתפקיד במליאת הכנסת, אחרי שכישלונו היה בהצבעה חשאית. נמצא איפה שלמר פרס יש את כל המניעים לסבך את הנשיא קצב בפרשיות מביכות.
המשותף לשתי פרשיות אלה הוא שהמותקפים בהן, בלי להתייחס לשאלת אשמתם, קראו תגר על המנהיגות לפני שזו הכתירה את עצמה. כלומר בשני המקרים המועמדים שהינם בני טיפוחיהן של אליטות השלטון היו משוכנעים שהכתר הנכסף מונח בכיסן, או אם תרצו חבוש על ראשיהן. כשאלה באו וניסו לחולל סדר חדש, במקרה של קצב זה הגיע למימוש של בחירתו חרף רצונן של האליטות ובמקרה של רמון זה רק סיכן את בחירתה של בייניש. הגל שהרימו אותן אליטות נגד הבחירה היה כזה שהעמיד את כל עולמם של קצב ורמון בסכנה, והיה בו להכפיש את שמם ולהרוס את כל מה שבנו. אבל לאליטות לא איכפת משניהם, עוגת השלטון צריכה להתחלק על פי קווים שיצרו אותן אליטות שכן אחרת הן תהלומנה בלי רחמים.
כאן אני מגיע לפוגרום עמונה ולקישורו לסיפור. שם שוסו בצעירינו שוטרים מוסתים, כדי שיכו בהם מכות לשמן. היה זה ניסיון של האליטות ללמד אותנו לקח אחת ולתמיד שלא לקרוא תגר על שלטונם ולציית לגחמותיהם. המשותף לפרשיות קצב, רמון ואירועי עמונה הוא תגובה קשה של הכוח השולט על הניסיון לערער את מעמדו.
המסקנה המתבקשת מכך היא שעלינו לדעת שמראות עמונה עלולים לחזור על עצמם וביתר שאת, ויתכנו גם ניסיונות להשמיץ את אנשינו במגוון רחב של טענות, עד כדי יצירת איום של ממש על כבודם, מעמדם האישי ואפילו חייהם
להבנת תגובות קשות אלה ננסה להבין את מניעיו של השלטון או ליתר דיוק את מניעיהן של האליטות. הקבוצות החברתיות האוחזות ברסן השלטון עושות זאת באמצעות שליטה במרכזי הכוח של החברה הישראלית. קבוצות אלה קראו לעם היהודי להצטרף, להקים ולבסס את המדינה בהנהגתן בשנות קיומה הראשונות ולפניהן. באותה תקופה הקהל הרחב הצטרף למען המטרה המשותפת, ומתוך אמון בטוהר כוונות ההנהגה. אולם, כעת נגמר להם החזון ואין עוד עילה מהותית להנהגתן, אלא עובדת היותם שם מכוח השגרה וההמשכיות. גם האליטות עצמן חשות במצוקתן האידיאית ובחוסר היכולת שלהן להתמודד עם אתגרי התקופה. לכן הן מגינות על מקומן בציבור בכוח הזרוע הסרה עדין למרותן, כלומר באכיפת מקומן בהנהגה על הציבור ובדיכוי כוחני של כל ערעור על מעמדם. כך קרה למשה קצב שהעיז לנצח את חביב האליטות, וכך קרה לחיים רמון שניסה לערער קלות את מעמדו המתנשא של בית המשפט. על שניהם אין בליבי רחמים, וזוהי עילת העומק לדיכוי האלים של התנגדות צעירינו להחרבת תשעת הבתים בעמונה.
ההבדל החשוב בין קצב ורמון לעמונה הוא שבעוד רמון וקצב היו רק ערעור אנושי וטכני על הנהגה, הרי שהכתומים ונציגיהם בעמונה מהווים ערעור מהותי ויכולים וראויים להחליף את ההנהגה הקיימת, ומכאן גודל האיום שהם יוצרים על הסדר הנוכחי.
המסקנה המתבקשת מכך היא שעלינו לדעת שמראות עמונה עלולים לחזור על עצמם וביתר שאת, ויתכנו גם ניסיונות להשמיץ את אנשינו במגוון רחב של טענות, עד כדי יצירת איום של ממש על כבודם, מעמדם האישי ואפילו חייהם. ככל שנפנים את הידיעה שמציאות כזו תיתכן, כך נקטין את ההפתעה ביום התרחשותה, ונוכל לשפר את תגובותינו והתמודדותנו איתה.