כתושב יש"ע מזדמן לי לעבור מידי יום חול באחד המחסומים שנקרים בדרכנו אל תוככי ה"קו הירוק".

במחסום, כמו כל מחסום אחר, עומדים חיילים ובודקים את העוברים בו. הם מביטים רכב אחר רכב שמא ימצא בו מחבל ה"מסתנן" כעת אל ישראל הקטנה. לפני המחסום עומדת שיירת מכוניות ומחכה אחת אחת בתורה להיבדק. מכנה משותף מרכזי אחד ישנו לכל העומדים בתור: כולם יהודים. אין שם אפילו ערבי אחד. הערבים בכלל אינם עוברים במחסום, הם פשוט הולכים ברגל כמה עשרות מטרים ממנו מול עיניהם של כל העוברים והשבים ומחוץ לתחום הבקרה של החיילים במחסום.





הערבים בכלל אינם עוברים במחסום, הם פשוט הולכים ברגל כמה עשרות מטרים ממנו מול עיניהם של כל העוברים והשבים ומחוץ לתחום הבקרה של החיילים במחסום

פעם בכמה ימים נערך מבצע לתפיסת הערבים השוהים הבלתי חוקיים בתוך ה"קו הירוק". ובמקרה כגון זה, המשטרה ומג"ב גאים להציג על תפיסת כמה מאות שב"חים.

את שורש ה"בעיה" אותה כביכול הם באים לפתור, "חדירת" השב"חים אל תחום הקו הירוק, הם לא מנסים לפתור. יחד עם מבצעי תפיסת השב"חים, שבילי העפר שבהם הם עוברים נשארים פתוחים כשהכל צופים בערבים העוברים שם מידי יום. "הכל" למעט לובשי המדים. עיניהם של אלו "סמויות" מלראות את המוני הערבים העושים את דרכם בשבילים הרחוקים מהמחסום כמה עשרות מטרים.

לא דייקתי כשאמרתי שכוחות הביטחון אינם מנסים מלחסום בעד הערבים את דרכם אל מעבר למחסום. לאחרונה שמו גדרות לאורך כשני קילומטרים לאורך הכביש, כלומר ערבי שחוצה את הקו הירוק ברגל לא יוכל לחזור לכביש מאה מטרים אחרי המחסום כדי להצטרף לתחבורה הקיימת (בין אם זה תחבורה ציבורית, המעסיק שממתין לו שם ברכבו הפרטי או הסייען ה"ערבי-ישראלי" שייקח אותו למקום הפיגוע). כעת הערבי ה"מסכן" יאלץ לעקוף את כל הגדר וללכת שני קילומטרים ברגל עד שיגיע אל הכביש ואל תחנת האוטובוסים הקרובה.

אך אל דאגה, לא אלמן ישמעאל. הערבים פרקו חלקים מהגדר, והם שוב נכנסים אל הכביש כבימי קדם. אומנם לא שלושים מטר מהחיילים שבמחסום, אלא כעת המרחק גדל למאתיים מטר. אך זה לא נורא, לפחות הוא אינו צריך לטרוח ללכת שני קילומטר… ושוב, הכל רואים את הערבים יורדים לכביש ועושים את דרכם בכלי הרכב שאוספים אותם אל מרכזי האוכלוסין של מדינת ישראל. "הכל" למעט חיילי צה"ל הנמצאים בתפקיד בדיקת כלי הרכב שבמחסום.

ובעוד שהערבים עוברים את המחסום ברגל, היהודים מחכים בתורם להיבדק ולעבור את המחסום בכביש. החיילים מתחכחים איתם, מתעצבנים עליהם ומעכבים אותם. האזרח היהודי מאבד כל יום דקות ארוכות מזמנו בעמידה במחסום בדרך לעבודה וממנה הביתה, כדי שייבדק שמא הוא מחביא ברכבו ערבים.

לעיתים, החיילים מקבלים הוראה לבדוק תעודות זהות של הבאים בשערי המחסום. "יש התרעה", הם מודיעים. "התרעה" שתפקידה להרגיע את הנהג היהודי שמאז חורבן גוש קטיף וצפון השומרון הינו רגיש לבדיקת תעודות זהות במחסומים. ואכן, חלק מהאנשים זמנם יקר להם והם מראים תעודת זהות וממשיכים לדרכם, וחלק אינם מוכנים לעבור את ההשפלה ומסרבים להראות תעודת זהות לבודק שבמחסום, ואז מתפתח דין ודברים. המתנחל מוציא על החייל את המרירות שהצטברה בליבו מאז חסימת גוש קטיף, והחייל בסך הכל ממלא את ההוראה שהוא קיבל, ובאמת אין לו שום עניין לא להתחיל תהליך של סימון האזור כמיועד להחרבה, ואפילו לא לעכב את התנועה.

בסופו של דבר, אין ספק שיש כאן עיכוב נוסף של התנועה שהיה קיים גם אילו כל העוברים היו מראים תעודת זהות, וגם אהבת ישראל אינה מתווספת מאותם ויכוחי סרק.



האזרח היהודי מאבד כל יום דקות ארוכות מזמנו בעמידה במחסום בדרך לעבודה וממנה הביתה, כדי שייבדק שמא הוא מחביא ברכבו ערבים

מעניין שאותה התרעה על מחבל כללה בתוכה גם מידע שהמחבל ייסע ברכב דרך המחסום. אחרת, לא מובן איך בזמן שבודקים את זהותם של עוברי המחסום שמא המחבל נמצא ביניהם. והערבים עדיין ממשיכים ללכת בצידי המחסומים כאילו לגביהם ההתרעה אינה רלוונטית.

 ואם באמת יש רכב הראוי לבדיקה מעמיקה יותר, יתפללו נא המתנחלים שבמחסום שאותו הם עוברים יהיה מסלול צדדי לבדיקות רכבים, אחרת הפקק ישתרך למרחקים עצומים ולא יתחיל לנוע כל עוד הבדיקה ברכב החשוד לא תיגמר…

כשנעמיק מבט על מה שקורה במחסומים ועל תפקידם של החיילים שם, נראה שבפועל מה שהם עושים זה להקשות על חיי המתנחלים. ודאי שאין כוונתם לכך, והם באמת בודקים שלא תכנס מכונית תופת אל תוככי מרכזי האוכלוסין של מדינת היהודים, אך ההנחיות שהם מקבלים גורמות לכך שבעל כורחם הם לא מונעים ממחבלים מלהיכנס ואת חיי המתנחלים הם בהחלט מטרטרים.

אינני יודע מהי מטרת המדיניות המכוונת של צה"ל לדבר. יש טוענים שיש כאן מדיניות מכוונת של מירור חיי המתנחלים על מנת שיעזבו את ביתם ללא פיצוי וללא תמורה. יש המוסיפים מחשבה שהחיכוך בין החיילים לאזרחים נועד דווקא בצורה כזו שלא תיווצר כאן אהבה הדדית כמו שקורה בכל פינוי מאחז או מניעת הגעה למקומות שנפשם של אוהבי ארץ ישראל כמהה אליהם, ואחרים סוברים שזו סתם רשלנות.

בין כך ובין כך המציאות היא שחייל העומד במחסום בעל כורחו הוא שותף למדיניות המובילה להקשיית החיים ביש"ע על כל המשתמע בכך.

 ובמבט מעמיק, לא רק בהקשיית החיים עסקינן אלא גם בעקיפין בעידוד בניית גדר ההפרדה וסימונה כגבול עתידי.

הרי המצב הנוכחי מוביל לכיוון אחד מרכזי: האמירה שאי אפשר ללא היפרדות מהפלסטינים ומהשטחים שבהם הם גרים. הנה עובדה, צה"ל משקיע אין סוף כוחות ומשאבים, מנסה ככל יכולתו למנוע חדירת שב"חים, ובכל זאת הם נכנסים בהמוניהם. המשטרה מפעילה כוחות מיוחדים העושים עבודה מסורה כדי לתפוס אותם ולשלוח אותם חזרה לבתיהם, ואכן בכל מבצע שכזה נתפסים מאות, ובכל זאת ההצלחה רחוקה מלהיות מלאה. מסקנה: אין דרך אחרת, אלא לבנות חומת בטון המפרידה בין "ישראל" ל"שטחים" שהיא, ורק היא, יכולה להביא ביטחון לתושבי מישור החוף.

ואותה גדר, כל מי שעיניו בראשו יודע שהיא מתוכננת להיות הגבול המדיני של מדינת ישראל



בואו לא נרמה את עצמנו: בשירותנו בתפקיד זה בצה"ל אנו כבר כעת משמשים כ"מעגל מסוים" בהכנת הבסיס והכשרת התודעה של הגירוש הבא

מסקנה: מי שמשרת בצה"ל ובמסגרת תפקידו הוא עומד במחסום, אזי בתפקיד זה מהערבים הוא אינו מגן, ובעל כורחו הוא שותף בהקשיה על החיים ביש"ע ובתהליך ההבשלה הציבורית של גדר ההפרדה וסימונה כגבול עתידי.

וכשזה המצב, כמובן כל אחד צריך לשאול את עצמו: לשם מה אני מתגייס? האם הוא בעצם הגיוס מטרה לכשעצמה או שהשירות בצה"ל משמש כאמצעי להשגת המטרות שהגדרתן ההלכתית היא "כיבוש הארץ ועזרת ישראל מיד צר". אם אכן יש מטרה בהתגייסותו, יבדוק נא החייל האם בתפקידיו הצבאיים הוא אכן ממלא את המטרה שלשמה הוא התגייס. במחסומים הוא אינו עושה זאת, ואדרבא הוא פועל בדיוק למטרה הפוכה שלמענה הוא משרת בצה"ל.

בואו לא נרמה את עצמנו: בשירותנו בתפקיד זה בצה"ל אנו כבר כעת משמשים כ"מעגל מסוים" בהכנת הבסיס והכשרת התודעה של הגירוש הבא.