קראדי התפטר, יותר נכון הוא פוטר. הוא ידע שבשעה 19.00 בערב השר לביטחון פנים עומד לפטר אותו, ולכן הקדים וכינס את העיתונאים לשעה 18.00 כדי שיוכל "להתפטר'', "לתת דוגמה אישית" כפי שהתבטא. אבל השר דיכטר הפריך את הפוזה הזאת בגלותו שהוא תכנן לנפנף אותו עוד הרבה קודם, ואף ללא כל קשר עם השערוריות שחשפה וועדת זיילר. ולהיפך, ההמתנה לדו"ח הוועדה עיכבה את הפיטורין. הדברים המזעזעים שחשפה וועדת זיילר השפיעו אפוא רק על צורת הליכתו של קראדי: במקום הפנייה שקטה אל הדלת, בעיטה גסה החוצה. בדברי הפרידה שלו, לפני אותה הבעיטה שידע שתבוא, ניסה קראדי לומר עוד כמה דברים טובים לזכות עצמו, וביניהם רשמתי את המשפט הזה: "זו אותה המשטרה (בראשותי) שנהגה באחריות וברגישות בזמן ההתנתקות".
יכול להיות שאין על מי לכעוס מפני שקהות החושים וטמטום הרגשות כבר הרחיקו לכת עד כדי כך שהאיש כלל לא היה מודע לכך שמה שהוא עשה הוא פשע
בשומעי זאת הרשיתי לעצמי להרגיש לפחות רגע אחד של קורת רוח למרות הפסוק הידוע האומר: "אל תשמח". הנה נפל האיש שרק פורמאלית מונה על ידי הבובה של שרון צחי הנגבי, השר לביטחון פנים דאז, אך למעשה היה מינוי של גדול משחיתי המערכת הציבורית מאז שנת 2000, עומרי שרון.
נפל ה"דן חלוץ" המשטרתי של הגירוש שניצח עליו בגאווה, ואך לפני זמן קצר לא התבייש להוציא מטעם המשטרה אלבום מחויך ומלא טפיחות עצמיות על השכם המתעד את פשע העקירה, ההרס והפליטות של האנשים שעל שמירת ביטחונם ובטחון רכושם הוא הופקד. וזה גם האיש שניצח על הפוגרום בעמונה, ששילח אנשי אגרוף מניפי אלות במדים שחורים ועל סוסים דורסניים לפצח ראשי ילדות וילדים כמו הקוזאקים בתקופת הצאר הרוסי.
יכול להיות שאין על מי לכעוס מפני שקהות החושים וטמטום הרגשות כבר הרחיקו לכת עד כדי כך שהאיש כלל לא היה מודע לכך שמה שהוא עשה הוא פשע. כך או כך, כמוהו כרמטכ"ל צה"ל, שניהם הצטיינו בדיכוי בני עמם ונכשלו כשלון מחפיר במשימותיהם האמיתיות, זה בביטחון החוץ וזה בביטחון הפנים.
שניהם פעלו רדופי אמביציה אישית ויצר אנוכי לעשות קריירה. חלוץ חלם אפילו על ראשות הממשלה. אף לרגע הם לא העלו על הדעת, ועל פי חינוכם אולי כבר לא היו מסוגלים להעלות על הדעת, שהמעשה של גירוש בני עמם כדי לפנות שטחי מולדת למסירה לאויב כשהם "נקיים מיהודים" דבק בו פגם מוסרי קשה. עם כל גאוותם על "הרגישות", רחמנא ליצלן, שהם גילו כביכול לא הייתה בהם כל רגישות להפרת האמונים לארץ ישראל, הפרת אמונים לציונות, הפרת אמונים לאנושות לבין הפרת האמונים לארץ ישראל ולעם ישראל.
נפילתם העלובה הייתה מלאה כל כך הרבה רחמים עצמיים, שירי הלל על עצמם, התבכיינות של קרובים ומקורבים עד שלא נשאר כל ספק שלא עלה אף על קצה דעתם שיש ניגוד בין רצונם להצטיין ולקבל ציונים גבוהים אצל שולחיהם, אנשים כמו שרון ואולמרט. הם עשו זאת אך ורק למען קידומם העצמי. הם התגאו במעשיהם וקיוו להיבנות מן האסון הלאומי והקטסטרופה האנושית שחוללו. נפילתם היא צדק היסטורי ותיקון של מעוות, הרבה מעבר לגזרה הצרה של כישלונותיהם המקצועיים.
סימה קדמון בעיתון "ידיעות אחרונות" תיארה בצבעים עזים את מסיבת הפרידה של הרמטכ"ל חלוץ, והנה כמה הבזקים. בית הספר לפיקוד ומטה בגלילות, אוהל לבן, יין אדום, יין לבן, בירה, סלטים, הזמר עידן רייכל. ואחר כך לא התבייש חלוץ להקרין "סרט על ההתנתקות שנצבע בצבעים בהירים של הצלחה" ולידו סרט על המלחמה. וסימה קדמון מעירה: "הייתה הרגשה לא נוחה. הסרטים מתארים את חלוץ המנהיג, המפקד. והרי על זה בדיוק הוא נפל: על הטענה שלא הנהיג את המלחמה". אנחנו נוסיף שהנהגתו ופיקודו "המזהירים" במלחמה נגד אחיו לא הספיקו כדי לחלצו מכישלונו המחפיר מול האויב האמיתי.
וממשיכה קדמון לתאר:
"שום גאווה לא נראתה שם. תחושת האשמה נחה על כל הפרצופים. הם השפילו עיניים, כך תאר קצין בכיר לשעבר בחיל האוויר את פניהם של אלופי המטכ"ל בטכס הפרידה בקריה, כמה שעות קודם לכן. אפילו בת צחוק אחת לא הייתה שם... 'מההלוויה הזאת שום שמחה כבר לא תצא', אמר אחד הנוכחים".
ועל נאומו של הרמטכ"ל כותבת קדמון: "קולו נסדק כמה פעמים.. זה לא היה נאום, זה היה כתב אישום: להנהגה שלא נתנה את הגיבוי שציפה לו, לחבריו במטכ"ל שלא נהגו בלויאליות...יכולת לראות על פניהם את המבוכה.. על מה נפלנו על ליגה ג'? תחושת השפלה"...
סוף-סוף לא הקמנו את "המינהל הציבורי" כמו את המדינה גופה על הירח או המאדים. יש לו הקשר לעבר מסויים, לארץ מסוימת מאוד, לשליחות היסטורית ולפאתוס תרבותי ודתי ולעומק רגשי הנובע מטרגדיה גדולה וצופן תקווה גדולה
נשאלת השאלה מדוע יחסי האנוש וממילא יחסי העבודה עם ההנהגה, כלומר הפוליטיקאים, ועם המטכ"ל, כלומר עם החברים בצמרת הצבא, כל כך גרועים עד כדי האשמתם על ידי הרמטכ"ל ב"חוסר לויאליות"? "לויאליות" בעברית זו נאמנות. "חוסר נאמנות" מחזיר אותנו לצמד המילים המרכזי כל כך בחיינו בזמן האחרון - "הפרת אמונים". שכבת הנהגה: אזרחית, צבאית ומשטרתית איבדה את הצפון ואת הרגשת השליחות למען מטרה עליונה, נעלה יותר מאשר רצון הקידום האישי. ממילא, חבריה אינם מגלים לויאליות, נאמנות, גם האחד כלפי השני ואף מול אויב מליגה ג' הם כושלים. מפני שבלי מוטיבציה, בלי שאר רוח, בלי אמונה בצדקת הדרך ובלי תשוקה בוערת לניצחון בלי לדעת בשם ולמען אילו ערכים נחוץ הניצחון, גם ליגה ג' מנצחת אותך.
הכל מדווחים מן המלחמה שהבעיה הייתה בפיקוד העליון, לא בחיילים ולא בפיקוד הזוטר. זה הפיקוד שנציגיו נמנו על 5,000 המוזמנים לבר-מצוות הרהב שערך דני רהב היחצ"ן של החוג הנוצץ לידוענים, למיליונרים, להון-שלטון ולבדרניו. והיו שם גם המפכ"ל קראדי שלא ידע עדיין שזה הטנגו האחרון שלו, ומשום מה ולמרבה הפלא גם מפקד חיל האוויר, כמה שופטים והמועמדת החשובה למשרת נשיא המדינה, חברת הכנסת קולט אביטל.
"הפרת אמונים" והמרכיב החשוב הגלום בה "ניגוד עניינים" זו עבירה פלילית על פי הסעיף 284 לחוק העונשין שהשופט אהרון ברק נתן לה הגדרה נרחבת ומעמיקה וייחס לה חשיבות-יתר בפסק הדין בו הרשיע את שמעון שבס, מי שהיה מנכ"ל אצל ראש הממשלה רבין.
ברק גורס שהסעיף הזה משמש "להבטחת אמון הציבור במשרתי הציבור" וכדי ש"הנאמנות תישמר וכוח השלטון לא יהפוך לשלטון הכוח", ותהיה לנו "חברה מתקדמת הבנויה על... יחסי אנוש המעוצבים ועל בסיס של יושר, הגינות וטוהר מידות".
להלן בפסק הדין מפרט אהרון ברק: הנאמנות שעובד ציבור חייב בה ואשר אותה אסור לו להפר, מה היא מחייבת: "יושר, ענייניות, שוויון, סבירות ואיסור הימצאות במצב של ניגוד עניינים". וכאשר אין שומרים על ערכים אלה, התוצאה היא: "כרסום בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת, הפרת האמון של הפרט לפרט והפרט לשלטון, זלזול ברשויות ובעובדי הציבור, ציניות כלפי רשויות המינהל והסדר החברתי הקיים, ערעור היציבות החברתית".
במילים האלה נתן לנו אהרון ברק תיאור מדויק של החברה שלנו, לא כפי שהיא עלולה להיות אלא במצב שאליו היא כבר הידרדרה.
מה שחסר בפסק דין שבס (פסק דין חשוב, מנחה ומורה דרך) הוא הרובד האידיאולוגי, הערכי, היהודי-ציוני, ההיסטורי – הפרת האמונים הלאומית.
סוף-סוף לא הקמנו את "המינהל הציבורי" כמו את המדינה גופה על הירח או המאדים. יש לו הקשר לעבר מסויים, לארץ מסוימת מאוד, לשליחות היסטורית ולפאתוס תרבותי ודתי ולעומק רגשי הנובע מטרגדיה גדולה וצופן תקווה גדולה. את כל אלה היה צריך המינהל הציבורי של ברק לשרת, כי הוא לא הוקם ואינו קיים כמטרה בפני עצמה.
כישלונו הגדול של "המינהל הציבורי" של מדינת ישראל, שהוא שכח מניין הוא בא ולאן הוא הולך ולמי הוא חייב דין וחשבון, הוא מעבר לסולם השרד ולשרשרת הפיקוד.
ויש בליבי חשד שכל עוד לא תדע החברה שלנו להשתחרר מניגוד האינטרסים הקורע אותה לגזרים, כל קיומנו כאן הוא בסימן שאלה. ולא נשוב לחיות כאן חיים שלמים, ללא ניגוד אינטרסים והפרת אמונים, אם לא נחזור אל האידיאלים הישנים שהיו מעולם ויהיו לעולם.
מתנהל עתה בעולם המשפט ויכוח גדול בדבר מקומה של העבירה הקרויה "הפרת אמונים". שר המשפטים החדש אינו אוהב את הסעיף הזה בחוק העונשין ומסתמא אינו אוהב אותו גם מי שמינה אותו, מפני שהסעיף הזה מאיים עליו. והמשפטן פרופסור אמנון רובינשטיין תובע תיקון סעיף הפרת האמונים וקבלת הצעת שר המשפטים, הפרופסור דניאל פרידמן, להחליף את הסעיף בעבירות אתיות ושיפוט משמעתי.
הבו לנו שומרי אמונים: פטריוטים, נאמנים לעם ולארץ וגם נקיי כפיים וטהורים מכל שחיתות ציבורית. בכל ארץ ובכל מדינה הם נחוצים, אצלנו הם חיוניים כי בלעדיהם לא נוכל להתקייםכל השרים וכל הח"כים שיש להם תיקים במשטרה, והם אינם מעטים, מצטרפים בוודאי בהתלהבות לדרישה הזאת לפתור את בעיית הפרת האמונים בחברה שלנו על ידי מחיקת סעיף הפרת האמונים מספר החוקים.
הרבה מחלוקות יש למחנה הכתום עם האסכולה הנגדית שבראשה עומדים נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, וחוגי הפרקליטות, אבל במערכה החשובה והחיונית על נשמת עמנו וחברתנו, המערכה נגד הפרת האמונים, דומה שמקומנו ברור וחד-משמעי עם הקנאים לשלטון החוק ועם הלוחמים בשחיתות הציבורית.
הטענה שהמשטרה והפרקליטות השתמשו תכופות לרעה בדגל המלחמה בשחיתות כדי לסלק מן הדרך אישים בלתי רצויים והרשימה ארוכה: יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפול, רובי ריבלין, נתניהו ואולי גם רמון אינה שייכת לכאן. אם קצינים ופרקליטים משתמשים לרעה בסמכויותיהם יש לסלקם. אותם ולא את הסעיף הפלילי.
הבו לנו שומרי אמונים: פטריוטים, נאמנים לעם ולארץ וגם נקיי כפיים וטהורים מכל שחיתות ציבורית. בכל ארץ ובכל מדינה הם נחוצים, אצלנו הם חיוניים כי בלעדיהם לא נוכל להתקיים.