בישיבות מסוימות נוהגים לחייב את הרב לפתוח את השיעור בבדיחה כחלק מתקנון פורים. מקור קדום לכך מצאנו אצל... רבה בר נחמני, שהיה מספר בדיחה בכל תחילת שיעור, ולאחר שהתלמידים צחקו הוא פתח באימה בלימוד הסוגיה (מסכת שבת, דף ל', בתרגום חופשי).
כאן המקום להזהיר מפני הסכנות המתלוות להומור: עלינו להישמר מפני התמקדות בבדיחות לבל יהוו את העיקר, ולהקפיד על הלכות לשון הרע וצניעות
אין ספק שבכך יש אישור לכרוך הומור בחינוך ובלימוד תורה, והשאלה היא: הזמן, המקום, המינון, סוג הקהל וכמובן איזה הומור. ואם יבואו חובבי הרצינות התהומית והמוחלטת ויטענו: זהו רק מנהגו של רבה, נענֵה להם: הרי שבגמרא שם נאמר: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות... ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש... אלא מתוך דבר שמחה של מצווה... אמר רב יהודה - וכן לדבר הלכה", ומפרש רש"י שם: "לדבר הלכה צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא (=בבדיחות בהתחלה)", משמע שזו ממש הדרכת חז"ל לפתוח שיעור בבדיחה. ואכן, רבנים רבים נוהגים בשיעוריהם על פי הנחיה זו (אחרים מקילים בכך בשאר ימות השנה, אולי משום צער התלמידים).
מדוע טוב להכניס הומור בלימוד ובחינוך?
כבר בסוגיה המוזכרת לעיל אומר רש"י: "ובדחי רבנן - נפתח ליבם מחמת השמחה". כאשר פותחים בבדיחה, הלב נפתח ומוכן יותר לקבל. להומור ערך רב בהסרת מחיצות וב"שבירת קרח". פעמים רבות ישנה חשדנות ומתיחות בין מורה לתלמידיו, והשימוש בהומור מסייע בפירוק האווירה המתוחה ומקרב לבבות. ההומור מסייע גם לערנות התלמידים. לעיתים תלמיד נשאר עירני בציפייה לפרץ הצחוק הבא או לפחות מתעורר בעקבותיו... ניתן להשתמש בהומור גם לריכוך מסרים קשים ובמצבים של אובדן לעיתים אפשר להתמודד עם המצב בעזרת "הומור שחור", אלא שחשוב להיזהר שלא לפגוע.
כאן המקום להזהיר מפני הסכנות המתלוות להומור: עלינו להישמר מפני התמקדות בבדיחות לבל יהוו את העיקר, ולהקפיד על הלכות לשון הרע וצניעות. כמובן, אסור לפגוע באדם חלילה וחובה להתרחק ממה שחז"ל קראו לו "שחוק, לצון וקלות ראש" שהם קרובים מאוד ל"מילי דבדיחותא", אך משיגים את ההיפך. בבדיחות כאלו לא תשרה שכינה. חשוב גם להיזהר מבדיחות שאינן מובנות או מצחיקות... עדיף כבר להישאר רציני לאורך כל הדרך. אם נעמוד על משמר הזהירות מחד ונשתמש בהומור במידה הנכונה, החינוך ולימוד התורה ירוויחו מכך.
מתוך עלון קוממיות alonkmm@gmail.com