בין מאפייני הרדידות והשפל בחיינו תופשים מקום של אי-כבוד היחס לשפה העברית והחדירה העמוקה והמיותרת של הלעז לשפת היומיום. עניין זה ראוי להתייחסותם של מעצבי דעת קהל מן הסוג האיכותי וידון במאמר נפרד. לצורך מאמר זה ראוי לנתח את סדר היום וסדר העדיפויות הדרושים למדינת ישראל על סף שנתה ה-60 הקרויים בעגה התקשורתית העילגת בכינוי "אג'נדה".
הבסיס היחיד לקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל הוא החזון הציוני הקושר מחדש את עם ישראל לארץ ישראל, אחרי אלפי שנים של חוסר עצמאות מדינית
ראש ממשלת "קדימה" טען אומנם שלראש ממשלה לא חייבת להיות "אג'נדה" ושתפקידו לנהל, אוי לאותו ניהול, אך האומנם ניתן לנהל ללא יעדים וללא סדר יום. המציאות מדברת בעד עצמה. היעדרם של מרכיבי ניהול חיוניים בולט לעין כל, קל וחומר כאשר חסרונם מתלווה להשכחה ולהכחשה של החזון הציוני ולהחלפתו ב"חזון שתי המדינות", סיסמתם החלולה והחוזרת של אהוד אולמרט וציפי לבני.
הבסיס היחיד לקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל הוא החזון הציוני הקושר מחדש את עם ישראל לארץ ישראל, אחרי אלפי שנים של חוסר עצמאות מדינית. הדרך להגשמת חזון זה היא ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. עלייה וקליטתה הן המשימות הלאומיות החשובות ביותר. עצוב לראות את שרי הקליטה לדורותיהם הנעלבים כאשר הם מתמנים לתפקיד זה, ומעבירים את תקופת כהונתם במשרד החשוב בחוסר מעש ובהמתנה להזדמנות לקידום לתפקיד בכיר יותר, כמו למשל שרת החוץ.
מנהיגות ציונית אמיתית הייתה מעמידה את החזון הציוני: עלייה, קליטה והתיישבות בכל חלקי הארץ בכלל, ובחבלי ההר בפרט: הגליל, השומרון, יהודה והנגב בראש סדר העדיפויות הלאומי, ולא את "חזון השלום" שאיננו ישים בדורנו או את "חזון שתי המדינות" שהוא מתכון לחיסול החזון הציוני. מנהיגות ציונית אמיתית הייתה הופכת את תפקיד השר לקליטת העלייה לתפקיד הבכיר והאתגרי ביותר. מנהיגות ציונית אמיתית הייתה דואגת לפיתוח הסביבה, הכלכלה, התיירות, ההשכלה הגבוהה ופיזור האוכלוסייה בארץ ישראל המערבית כולה ולא במישור החוף בלבד. מנהיגות ציונית אמיתית היתה מקדמת את ההתיישבות ולא מתכננת את פינוייה. אין מסר שלילי יותר ליהודי השוקל עלייה מאשר גירוש בכוח של יהודים בארצם בפקודת ממשלת ישראל.
תפקודה של הממשלה הנוכחית הוביל את ישראל לפשיטת רגל בכל התחומים. הגיעה העת להחליפה בממשלה ציונית שערכי הציונות יעמדו בראש סדר היום שלה ושעל פיהם תיבחן
בשנת 1937, לפני 70 שנה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה קטן פי 20 מגודלו היום, הציעה ועדת פיל המנדטורית להגביל את העלייה היהודית לארץ ל-1,000 אנשים בחודש, 12,000 בשנה. בשנת 2007 עם מדינה, צבא וכלכלה חזקים, מסתפקת ישראל בכמות כזו של עולים בשנה, ואין איש רואה בכך כישלון, מחדל או בעיה המצריכה שינוי סדר העדיפויות הלאומי. בישראל הנהנתנית צירוף המילים "שינוי סדר העדיפויות הלאומי" מתייחס דווקא לפגיעה בהתיישבות הציונית ולקידום חזונו של הלאום האחר, האויב.
בשנותיה הראשונות של המדינה ותחת מנהיגות ציונית שידעה להציב אתגרים, לקבוע יעדים, לתת דוגמא אישית ולתבוע מאמצים והקרבה, היינו עדים לעלייה ולהתיישבות שהפכו את מדינת ישראל שזה עתה נולדה לפלא ולנשוא הערצה. ב-15 השנים האחרונות, תחת מנהיגות שזנחה את החזון הציוני והחליפה אותו בעגלי הזהב של "שלום", "מזרח תיכון חדש", והעמדת הפרט לפני הכלל והרהב לפני השורשי, התרחקה ישראל לא רק מן החזון הציוני, אלא גם מן הסיסמה של "מדינה שכיף לחיות בה". היא הפכה למשל ולשנינה מבית ומחוץ. מארץ נהדרת הידרדרה ישראל ל"ארץ נהדרת".
תפקודה של הממשלה הנוכחית הוביל את ישראל לפשיטת רגל בכל התחומים. הגיעה העת להחליפה בממשלה ציונית שערכי הציונות יעמדו בראש סדר היום שלה ושעל פיהם תיבחן.