"יש לה (לישראל) נשק גרעיני והכוח האווירי החזק באזור, אך באמת היא חלשה יותר מקורי עכביש" ( מתוך דברים שאמר חסן נסראללה, נאום בבינת ג'ביל 26 במאי 2000, לאחר הבריחה הישראלית מלבנון
אף אחד לא נשא שם נאום כזה, אך העלייה השנייה לחומש הhיתה "נאום קורי העכביש" של מנהיגות יהודית-האמונית חדשה כלפי הממסד הישראלי
אף אחד לא נשא שם נאום כזה, אך העלייה השנייה לחומש הייתה "נאום קורי העכביש" של מנהיגות יהודית-האמונית חדשה כלפי הממסד הישראלי. מהרגע שתוכנית העלייה השנייה לחומש יצא לאוויר העולם, הייתה ברורה העליונות המוראלית המוחלטת של מנהיגיה על פני יריביהם במשרד ראש הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל. צה"ל והמשטרה הזהירו את המארגנים כי העלייה לחומש אסורה על פי חוק ההתנתקות והעוברים עליה צפויים לשנתיים מאסר. המשטרה אף איימה לתבוע מהמארגנים את העלות של פינוי המוני. מה שקרה בפועל הוא שההנהגה היהודית-אמונית, למרות דלותה באמצעים ובכוח אדם, כפתה את רצונה על ההנהגה הישראלית. בסופו של דבר האיומים הנוקשים התקפלו לתוך מפגן נחמדות מאולצת שלפחות שיחקה טוב בתקשורת.
בתחילת המבצע, צה"ל היסס לאכוף את איסור העלייה לחומש מסיבות טובות ומספיקות, כמובן. למהסס, תמיד יש תירוצים מדוע לא לעשות את מה שאינו ערוך נפשית לעשותו. לאחר מכן, צה"ל ציווה לפנות את השטח עד יום שלישי ב-8 בבוקר, אך המועד עבר ואיש לא השגיח בו. או אז צה"ל קרא למשטרה להתערב, ושני הגופים החלו לריב. השוטרים הופיעו ביום רביעי בבוקר. הם פינוי והתפזרו. פורעי החוק המסוכנים פוזרו ביישובי האזור, והשלטונות לא טרחו לרשום את שמו של אחד מהם למטרת הכנת כתב אישום על הפרת החוק הקדוש, מלבד שתי בנות ומנורה חזני. לו רצו, היו יכולים המארגנים לחזור לחומש כבר כעת.
הכיסוי התקשורתי לא היה כמו בגירוש והוא אף השתפר במהלך האירוע. ביום רביעי בערב דווח בחדשות רשת ב' כי "פינוי חומש הסתיים בלחיצת יד". כמה נחמד. מי שרגיש לסגנונות יבחין כי מטבעות הלשון בהן נקטה התקשורת הישראלית בכיסוי האירוע דמו להפליא לסגנון דיווח של חתימת איזה הסכם משפיל בין ישראל לפלסטינים. ראו, ויתרנו על עקרונותינו, אך הכל נראה נחמד בסוף. אבל למי זה איכפת?
יש למשטר הישראלי נשק גרעיני וכוח אווירי חזק והוא הפעיל את האחרון בקיץ 2006, שש שנים לאחר נאומו של נסראללה. אלפי טונות פצצות הוטלו ומאות לבנונים נהרגו. האם נאומו של נסראללה יותר רלוונטי היום, לאחר המלחמה, או פחות רלוונטי? לפני עמונה היו למשטר הישראלי אלות וקסדות והוא ידע מה לעשות איתם. בנקודה מסוימת שבין עמונה לבין הכישלון בלבנון אבד לו הביטחון העצמי בעומדו מול ציבור אמוני נחוש. היום נותרו לו הקסדות והאלות, אך הוא מבולבל ולא כל כך יודע מה לעשות איתם.
המשמעות הטקטית של חומש היא שהגירוש לא היה יותר מאפיזודה חולפת. זאת בתנאי שההנהגה היהודית-אמונית החדשה תתמיד ביוזמה, אך בניגוד להנהגות אחרות בעבר. לגביהם זאת הנחת יסוד שאף אחד אינו מפקפק בו לרגע, גם לא אולמרט ופרץ.
לחומש יכול להיות גם משמעות ברמה האסטרטגית: הוא יכול לבשר, כי אף ההנהגה והממסד שיצרו את הגירוש הם אפיזודה חולפת. אך לא ברור אם פוטנציאל זה יתממש. כדי לשוות לחומש משמעות אסטרטגית, ההנהגה החדשה צריכה להחליט שהיא מוכנה להפעיל את יתרונה המוראלי לשם מטרה זאת. אחד המארגנים של האירוע אמר לי: "קודם נבנה את חומש ואחר כך נראה". לא אהבתי את התשובה. לדעתי, המצב מחייב את החשיבה הרחבה ביותר כבר עכשיו.
זה המצב כיום: המדינה נשלטת על ידי תרבות פוסט-יהודית רקובה, חסרת עקרונות, מוסר ומוראל.
לדאבוננו, נושאי תרבות זאת הצליחו בינתיים להשליט את תפיסת עולמם על רוב הציבור היהודי, אך ברור לעין כל, גם לרוב חבריה, כי היא נכשלה. היא אינה מסוגלת להנהיג את הציבור או לפתור את הבעיות הקיומיות בפניהן אנו עומדים ונגזר עליה לעבור מן העולם. השאלה היא רק כמה זמן זה ייקח ומה יתפוס את מקומה?
האליטה הישראלית החולפת תקועה כעת בין שני כוחות:
האחד הוא האסלאם הפונדמנטליסטי. מנהיגיו יודעים בדיוק מה הם רוצים: להשמיד את ההנהגה, את המדינה ואת היהודים. הם בוחרים את הטקטיקה שלהם בהתאם ליכולות שלהם ואינם מחפשים מכות סתם (כפי שיהודה צורף הציע כאן למארגני חומש לעשות), אך הם יודעים כי אין לאליטה הישראלית האומץ להגן על עצמה ועל עמה מפני מתקפה אלימה מתמדת. היא יכולה לעשות שריר מדי פעם, כמו בקיץ האחרון, וזה יכול לכאוב אך אין לה הנחישות להתמיד ולנצח. שדרות הרי מוכיחה את זה יום - יום (גם אם צה"ל ייכנס שוב לעזה, הרי הוא כבר נכנס לשם בעבר ובפקודת ההנהגה הישראלית גם ברח).
בסופו של דבר האליטה הישראלית הנוכחית תעבור מן העולם. נסראללה הרי צודק, הציבור האמוני ומנהיגיו צריכים להבין כי אם לא נירש את מקומה, נסראללה יירש אותההכוח השני הוא המחנה האמוני. היחסים בינו לבין האליטה הישראלית שונים בתכלית. המחנה האמוני סולד מאלימות. אין לו יצר שלטון ולרבים בתוכו העלייה לשלטון נראית ממש מיותרת. הוא אינו רוצה להחריב את המדינה, אלא להצילה. הוא יכול להשיג עליונית מוראלית מתמדת על פני ההנהגה הישראלית, אך טרם החליט שהוא רוצה בה או למען איזו תכלית להפעילה. לעומת זאת, האליטה השלטת מבחינה במחנה זה, יותר מאשר באסלאם הפונדמנטליסטי, איום קרוב וממשי על שלטונה ועל תפיסת עולמה. היא עוד מסוגלת להגיב בתגובה כואבת, באלות ובקסדות ואף בגרוע מזה ואינה מסוגלת לעמוד בפני מערכה מרוכזת ונחושה להחלפתה, אך לא ברור עדיין שהמחנה האמוני יעמיד אותה בפני אתגר כזה.
בסופו של דבר האליטה הישראלית הנוכחית תעבור מן העולם. נסראללה הרי צודק, הציבור האמוני ומנהיגיו צריכים להבין כי אם לא נירש את מקומה, נסראללה יירש אותה. בפרספקטיבה זאת, המאבק על חומש אינו אלא חלק ממערכה רחבה הרבה יותר. לא מאבק על ארץ ישראל בלבד, אלא על מדיניות החוץ והביטחון, על מבנה המשטר ועל המלחמה בשחיתות, על התרבות הציבורית ועל הסמכות להנהיג.
מה שדרוש עכשיו יותר מכל דבר אחר הוא: סילוק ההססנות, הבלבול והחלטה אסטרטגית לתפוס את ההנהגה.