בזמן החג התרתי לעצמי להרהר מחדש על כל עניין גאולת מצרים, מעבדות לחרות, ואף להסיק מכך מסקנות מתבקשות. לא זו אף זו, מיעז אנוכי להעלות הרהורים אלו לפניכם...
ממש כשם ששואת יהודי אירופה הייתה האות לתקופת המעבר מגלות לתקומה, תקומה שהשכלנו בשתי ידיים שמאלניות להפוך לשעבוד למצרים של היום, הלא היא "תרבות המערב" ההרסנית והמשחיתה
ששים ושמחים, מדושני עונג ומסופקים ענינו ואמרנו במהלך ה"סדר": "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בוודאי עלו בראשנו תלאות רבות ומשונות שעברו על אבותינו במצרים. רבים מאיתנו ניסו מן הסתם, כדי לקרב זאת להבנתנו, לשאול מושגים מתלאות קרובות יותר לזמננו. אולם דומה ששכחנו מה הייתה גלות מצרים האמיתית, מה היה השעבוד האמיתי למצרים ומה הייתה משמעות הגאולה הנובעת מכך?
לפני שירמיה הנביא מטיח בעם בשם ה` את כל תוכחותיו הוא מזכיר לנו את: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה...". לא לחינם זוכר לנו הקב"ה לטובה את כל הטיול הארוך הזה בסיני. הטיול בסיני לא היה טיול מהנה ביותר. לא יצאנו ממצרים ל"זולה" בסיני, כדי להתענג על נופים יפהפיים מדהימים ומלאי הוד או כדי להתרפק על חופים רחבי ידיים. עוד בטרם הגיע משה לבני ישראל לבשר להם את בשורת הגאולה, הובהר לו על ידי הקב"ה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". זו הייתה תמצית שליחותו של משה ועל סמך שליחות זו זוכר לנו הבורא לטובה את כל התלונות שהתלוננו עליו.
באכלנו את החרוסת המתוקה כזכר לשעבוד, אנו סחים איש לרעהו אודות הניסים הגדולים שראו אבותינו במצרים כבאגדות עם חסרות כל בסיס מציאותי ומשתעשעים בציפייה ילדותית למשיח רב-מג שיחזור ויראנו כישופים שכאלה... לאחר מכן אנו חוזרים ומספרים על קשיי השעבוד, שבים ויגעים מהרעב ששברנו זה עתה במתיקות החרוסת המשעבדת, למשתה הרומאי שערכנו כדי להזכיר כמה בני חורין אנו...
הניגוד שבין מרירות הגלות למתיקות החרוסת אינו עומד במבחן המציאות כל כך. לפי כל העדויות השעבוד הפיזי, השואה וההתנכלויות במצרים נמשכו תקופה קצרה מאוד ביחס ללמעלה מאתיים שנה בהם "משועבדים היינו לפרעה במצרים". כשבני ישראל מזכירים בקול בוכים "את הדגה ואת הקישואים ואת האבטיחים"שהיו להם במצרים, הם לא משקרים. הם באמת זכרו את מנעמי הגלות והיו לא מעט כאלו במצרים.
מצרים של העת העתיקה היא ערש התרבות הכללית. היא המעצמה העולמית הנאורה והסובלנית השלטת ביד רמה. ידה בכל ויד כל בה. כל מדינות העולם עיניהן נשואות מצרימה, הארץ בעלת הדוקטרינות המשוכללות ביותר והמוכחות בכל תחומי החיים, ממדע ועד מדיניות כלכלית וחברתית. כל מעייניי המדינה הזאת מושקעים בקדמה ובנוחות הפרט וכמובן, בלי לוותר על זכויות היתר של האליטות. הכלכלה המצרית העתיקה נוהלה בצורה סוציאליסטית משופרת ביותר. לא סתם מספרים לנו חז"ל שלא היה עבד שיצא ממצרים. כה נוח היה שם אפילו לעבדים. בתורה מתואר הסיפור של הלאמת רכוש כל המצרים על ידי יוסף. גם בתעודות חיצוניות ניתן למצוא עדויות על ניהול משטר סוציאלי סובלי במצרים במשך תקופות לא מבוטלות.
אולם יקשה עלינו לקבל את העובדה שדווקא השעבוד הפיזי היה האות לתחילת הגאולה. ממש כשם ששואת יהודי אירופה הייתה האות לתקופת המעבר מגלות לתקומה, תקומה שהשכלנו בשתי ידיים שמאלניות להפוך לשעבוד למצרים של היום, הלא היא "תרבות המערב" ההרסנית והמשחיתה. כל מאוויינו החומריים והרוחניים אחוזים ומסופקים מקרביה האימתניים של התרבות הלזו. 
כל הגעגועים הללו לגלות, בכל הצורות האפשריות, מסבירים לי בהסבר עמוק ומשכנע מדוע: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אם זה היה כל כך מהנה, זו הייתה זכות ולא חובה
יתירה מזאת, הכל מחפשים אחר סיבות לחזור ל"מצרים" של היום: אמריקה, אירופה, הודו, אוסטרליה או כל מקום אחר אם מטעמים כלכליים, אם מטעמים של "לראות עולם", אם מטעמים של סיורי קברים או מכל טעם משונה אחר. אנו שוכחים אנו את הצו האלוקי המונח לנו מבריאת העולם באמצעות סיפור הבריאה: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". מדלגים אנו בקלות על האיסור ההלכתי המפורש לצאת מהארץ וקורצים אנו קריצה רבת- משמעות לתרבויות הזרות לנו, הנוגדות את כל מהות חיינו. זאת בשם "הדגה והקישואים והאבטיחים" שאנו מקבלים מאותן תרבויות נוכריות מושחתות המלאות כל זימה ותועבה.
כל הגעגועים הללו לגלות, בכל הצורות האפשריות, מסבירים לי בהסבר עמוק ומשכנע מדוע: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אם זה היה כל כך מהנה, זו הייתה זכות ולא חובה. אם זה היה כה נעים וכה מספק יצרים, היינו משתוקקים לראות את עצמנו יוצאים ממצרים לא בכל דור ודור כי אם בכל יום ויום... אולם המסר של יציאת מצרים הריהו הפוך לתשוקה היצרית הזאת של תחושת החופש לעשות ככל העולה על רוחנו. יציאת מצרים גורסת לא דרור ליצרים, אלא להיפך: מחויבות מוסרית בלתי מתפשרת ואינסופית. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", אומרים לנו. "זמן חרותנו" הוא הזמן בו הוכנה לנו התשתית הרוחנית, הנפשית והפיזית לקבל את התורה ובו אנו מתחילים לספור ימים עד לקבלת התורה - קבלת השעבוד החיובי היחיד. שעבוד לאל חי וקיים ולו בלבד. "כי לי בני ישראל עבדים".
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", שרנו בליל סדר. ולי היו חסרים ייסורי הגלות. הייתה חסרה התשוקה האמיתית להיות "בני חורין"- עבדי ה`. היו חסרים לי הציפייה לגאולה ותחושת המועקה משעבוד המערב. היה חסר לי איזה משה אחד שייקח יוזמה וייטול "את המטה הזה" ויוציא את העם לעבוד את האלוקים על ההר הזה. שיוציא אותנו מאותה ממלכה שהנשר הוא סמלה, ממש כמו מצרים העתיקה...
אומר המדרש: "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח". מסביר רבי יודן בשם רבי שמעון בן לקיש: אילו היתה מוצאת לא היתה חוזרת...
המצפה לישועה