אחי- שלי אינו בחזקת מת בכלל

אומרים עליו כל מיני דברים

לא יפים, כגון:

"חבל", "ז"ל", "הי"ד", "זצ"ל" וכו' וכו'

אומרים שהשם יקום דמו...

(ובכלל, הבריות חושבות שהן יודעות

את דרכי השם יתברך).

אחי-שלי שלא בחזקת המתים

שלא ביד השחורה ושלא בשום מקום

אינו מת...

הוא קורץ אלי מתוך חלונות-ראווה

ברחוב דיזנגוף...

מנפנף בידו אלי מבין החיילים בטרמפיאדות

רוצה לעצור אותי...

ואני מתעלם, כדרכו של כל אח, וממשיך הלאה...

אחי שלי מחייך אלי מבין שפתי הפרות שבמשק.

לעיתים, אני מוצא אותו מתנדנד בין דדי העיזים שבכפר

או שהוא נוזל ומטפטף בריר-אפם של פעוטות בגן

ואמותיהם מקנחות אותו משם בקצות סינוריהן...

הוא לא השאיר כל תמונות במדים,

הוא לא היה זקוק לכך.

כאילו ידע שיופיע בכל אותן הרשימות

המסתיימות ב-"ז"ל"...

אלבום התמונות שלו מתחיל בתמונה של תינוק

עם ה"טוסיק" למעלה

בחיוך הפגנתי של מחאה.

כאילו רצה לומר בזה שבעצם

ה"טוסיק" שלו הוא טבור העולם –

והוא צדק...

לפעמים, אם אתה מקשיב היטב

תוכל לשמוע את אחי שלי

בין המחט והתקליט

נשחק בשאון של תופים ומצלתיים.

ומרקיד את החבר'ה בצליל

של תזמורות שונות ומשונות...

הוא אהב מוסיקה.

בעצם, הוא

אוהב מוסיקה:

ילל-כדורים, שריקת-פגזים, טרטור-מנועים

ויש שאומרים שהוא אוהב

ברגעים כאלה

לזעוק: "נפגעתי"

ולשחוק לאידם של כל אלה

החשים לעזרתו בבהלה...

הוא מעולם לא אהב להיות פצוע

לא אהב נשיקות של עופרת

במעמקי בשרו.

לא אהב קילוחי-ארגמן

מבטנו וחזהו.

ועכשיו הוא בטוח מפני כל סכנה פן תבוא.

אחי שלי, מה טוב...!

מעולם לא אהב את הסַפר,

והוא בז לכל ערך שבעולם.

כי מה ערך יש לו לאדם

המתעורר בעולם של כאלה

שאומרים עליך שאתה מת?!

ומה בצע יש בספרים

אם אתה יכול להלך במגפיים

בשלוליות של יום-סערה

או לתת לגלי הים

לשטוף אותך ביום שרב?!

ואני מצטט מדבריו בלי להרגיש

ונזכר:

איך שהוא היה אומר (ועדיין אומר) זאת,

כך:

- אני "מת" לעשות כך וכך.

- אני "מת" להגיע למקום פלוני.

- אני "מת על אלביס.

ובבית הספר זכורני שהיו אומרים עליו

שהוא עושה להם את "המוות".

וכך עשה גם לעצמו,

אלא שהוא איננו בחזקת-המתים

וכבר אמרתי...

אחי שלי נולד בכל שנה מחדש

בדל"ת באייר...

עיניו זוהרות באבוקות מלאות עשן

וכולו נהנה כשמוחים את האבק

מעל האבן שלו...

כן, זהו הדבר היחיד שהוא מתגאה בו:

"האבן שלו".

סתם אבן לבנה ואותיות שחורות וסמל צה"ל

ואין במה "להשוויץ".

אך זה שלו ומסתיים ב-ת.נ.צ.ב.ה. ...

"איזהו עשיר? - השמח בחלקו".

אימא מתהפכת בצירי-הלידה בכל דל"ת באייר

ודמעות של כאב נושרות על שרידי האבק

שקינחה ומחתה מעל האבן שלו...

לו הייתה אימא יולדת את האבן

ומוחה את האבק ממנו. הוא, מאחי-שלי,

אפשר היה הדבר קל יותר...

אבל כך, אפשר שהיה זה רצוןהבורא

שאמא תדחוף את כרסה לפניה

מדל"ת באייר ועד דל"ת באייר.

ובכל דל"ת באייר תתעוות מחדש

בצירי-הלידה...

ואם כך משערני, מטבע-הדברים,

שאבא נכנס אף הוא לתמונה

מדי דל"ת באייר,

אלא שאינני רואה

את חדוות-היצירה על פניו

כל עיקר...

משנה לשנה אני מתקשה

יותר ויותר

לספור את הקמטים בפני אמא,

את השערות האפורות של אבא

את הימים שעברו והזמן שנותר

למצב זה...

כי משונה משפחתי מאוד כאשר לאבא

כן, גם לאבא יש צירי-לידה

משנה לשנה...

ושוב נולד אחי-שלי בהמולת פטישי-פלסטיק

בין ברכות של "חג-שמח"

המכוונות למחר, ה"א באייר,

ואומר בקריצה סטואית:

- "ניצחתי!".



וכל הקהל מסביב עומד וצופה בו

בעיניים של חמור

- "מה לזה ולשמחת יום העצמאות?!".

ויש מי שקורא ליום הזיכרון בשם: "ציונות"

ומפטיר בעקימת-שפתיים...

ויש מי שרוטן אם הרדיו ביטל

את מצעד הפזמונים והכניס במקומו

את "יזכור" של בן-חיים...

ויש מי שטרוד ברקימת תוכניות לה"א באייר

וחושב בשעה זו על זרועות-נערתו

ועל טעם היין של מחר...

ואחי-שלי מחייך ואין אומר בפיו

כי גם הוא היה כזה...

בעצם –

מי אומר שהיה בכלל

אפשר שהוא עדיין...?!

החבר'ה סיפרו שבעצם לא ידעו

אם אחי-שלי הוא אחי-שלי

או שאיננו אחי-שלי...

הם מצאו אותו מרוסק עם מצנח שלא נפתח...

הם מצאו אותו טחון עד דק

בדפנותיו של טנק שנפגע...

הם מצאו אותו שחור וחרוך מנפל"ם...

הוא היה בלול בשברי-אלומיניום

של מטוס שנפגע...

תקוע בקנה מרוסק של מקלע...

הוא היה בשיירת תש"ח ופניו לבלי היכר...

במתלה – מצאו אותו

בחמישים ושש

וגולגולתו רצוצה...

בפעולות התגמול הוחזר על אלונקה

מכוסה בשמיכה עד מעל לראשו

ואי אפשר היה לזהותו...

בתשכ"ז – מצאו אותו ברובע היהודי בירושלים

ואיש לא ידע מי ושל מי הוא...

אמא שהייתה באותה עת 

בצירי הלידה של דל"ת באייר

(אותם צירי-לידה

שכל אמא

עם קצת אינטואיציה

מרגישה בהם מראש),

חיפשה את אחי-שלי באותה עת שרצו

לקרוא לו:

"החייל האלמוני"

ולשים אותו בראש כל החבר'ה הטובים.



היה זה דבר לא נעים

ולא יפה

שלא לתת לה, במתנה, את אותו האלמוני

שקראתי לו: "אחי-שלי".

ואז התחזקו צירי-הלידה של אמא.

וכך נולד אחי שלי,

שהוא נולד בכל שנה מחדש

בדל"ת באייר

ומצוי בכל מקום

בעת ובעונה אחת...

למי עוד אח מופלא שכזה???

ושוב הולך, אחי-שלי ונעשה קטן.

מתכווץ מרגע לרגע,

דועך עם יומו של דל"ת באייר,

מצטנף וחוזר אל הכרס של אמא

עד לדל"ת באייר הבא.

והוא עודנו מצוי בכל אותם המקומות שאמרתי

ואף אתה תוכל

לראות אותו שם...

ואבא ואמא מושכים שוב בעול של

הריון בן י"ב חודשים

מדל"ת באייר ועד דל"ת באייר...

ואחי-שלי צוחק

אחי-שלי ממש נחנק בצחוקו

אחי-שלי מזיל דמעות מרוב צחוק

אחי-שלי צוחק על אבא ואמא

אשר עם הלידה – נכנסים שוב להריון

ולא ידעו את הגלולה...

(מוקדש לשוכחים...).

(נכתב בירושלים, ד' באייר תשל"ב 1972)