בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל שומעים הרבה: "במותם ציוו לנו את החיים", אך הביטוי הזה מעלה את השאלה: מדוע צריך אדם למות בשביל זולתו? הרבה יותר נכון לומר שבמותם ציוו החיים לעם, כדי שיחיה בארצו ויהיה בו בעל הבית.
זה הזמן לעצור ולחשוב: האם איננו טועים כאן בגדול, והאם לא התבלבלנו בין מדינה לממשלה? האם איננו שופכים את התינוק, המדינה, יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים של הממשלה?
גם בניסוח הזה המילים עדיין פוצעות ומכאיבות, אבל ימים ספורים אחרי יום השואה יותר קל להבינן ולעכלן. כי ביום השואה אנחנו נחשפים לאמת המרה שבגולה, היכן שעם ישראל אינו יכול להיערך במערכה צבאית, מחיר הדם עולה פי כמה וכמה. אחרי אשוויץ אין צורך להוכיח עוד, כי בלא החרב ביד חיי יהודים בכל מקום עלולים להיות הפקר: לפני היטלר, בזמנו של הצורר, ועד היום. ויעידו על כך, למשל, יהודי צרפת, הארץ שחרתה על דגלה את האידיאלים של "חופש, שוויון ואחווה".
אבל, אנחנו זכינו כאן לא רק להבטחת הקיום, אלא לחיי חירות מדינית בנחלת אבות. עשרות דורות חלמו על כך ולא זכו.
הזכות הזאת לחוות את המיפגש המשולש: עם – ארץ – ריבונות, ביטוייה הארגוני הוא מדינת ישראל על סמליה, הדגל וההמנון.
והנה, קרה משהו נורא. שליחים של המדינה, במדים שחורים אבל עם תג כחול-לבן תפור עליהם, גררו בכוח מבתיהם ומנחלתם בארץ ישראל כעשרת אלפים מבני העם היהודי, כדי למסור את חבלי עזה וצפון השומרון לאויב, "נקיים מיהודים". וכך, במקום הרמוניה נפלאה יצא לפתע מן המדינה קול של צרימה נוראה, דיסהרמוניה מחרישת אוזניים. רבים במחנה המגורשים שואלים: הלשם כך הקמנו את המדינה? שבמקום לשמש כמכשיר לשתול את העם בארץ, היא עוקרת אותו מתוכה? אם כן, אולי המדינה הזאת היא בכלל טעות? אולי היא אינה שווה את הקורבן? ואם לבושי השחורים מתקשטים בכחול-לבן, אולי אנחנו כבר לא נניף את הדגל הזה? ואכן, דווח בעיתון "ידיעות אחרונות", מפי ייצרן דגלים, שהשנה מתנחלים ותומכיהם קנו פחות דגלים, ומדוע? בגלל "ההתנתקות". גם מצפון הארץ מדווחים על ירידה בהנפת הדגלים. כאן, בגלל הפשלה של "מלחמת לבנון השנייה".
זה הזמן לעצור ולחשוב: האם איננו טועים כאן בגדול, והאם לא התבלבלנו בין מדינה לממשלה? האם איננו שופכים את התינוק, המדינה, יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים של הממשלה? שהרי רק ניהול ענייני המדינה מסור בידי הממשלה, וכפיקדון לנהל אותם בנאמנות, אבל הממשלה אינה המדינה. וכבר ראינו בהיסטוריה שממשלות הרסו מדינות.
על כן, כדי להימנע מתגובה בלתי רציונאלית של זעם עיוור, עלינו לשאול את עצמנו: מי עולל לנו את הפשע המחריד של גירוש העם מתוך נופי מולדתו וגירוש האדם מביתו. האם זו המדינה או הממשלה? והתשובה ברורה: זו הממשלה, ממשלת שרון ויורשתה ממשלת אולמרט הנשלטת בידי "שלום עכשיו". ושתי ממשלות האלה אכן מסכנות את עצם קיומה של המדינה.
אמור מעתה שהמדינה, לא רק שלא היא עוללה את טראומת הגירוש, אלא להיפך: היא גופה נפלה קורבן לבגידת הממשלה. ואשר לסמל הכחול- לבן שהצמידו למדים השחורים של קלגסי הגירוש, הוא זר להם כנזם זהב באף חזיר. להיפך, ממשלה נפשעת מעלה בכחול-לבן, השתמשה בו לרעה והפכה אותו לשחור משחור.
אם כן, מי שמבקש להתחשבן, יתחשבן נא עם השחור ולא עם הכחול-לבן!
הבה ונתבונן מעט בסמלי לאום של עמים אחרים ונמצא שלרבים מהם צביון אידיאולוגי.
בצרפת של 1789 פרצה המהפכה, בוטלה המלוכה ובמקום הדגל עם פרח השושן באה "הטריקולורה"– דגל שלושת הצבעים, דגל הרפובליקה. המרסלייזה, המנון המהפכה, הפכה להמנון המדינה. נפוליאון נפל, המלכים הבורבונים שבו לשלטון והדגלים הוחלפו שוב, וחוזר חלילה. כל זה, מפני ש"דגל שלושת הצבעים" רווי אידיאולוגיה, הוא מסמל את שלטון העם והבטחת חירויות יסוד דמוקרטיות.
גם ברוסיה התחלף דגל המדינה. דגלו של הצאר הוחלף לאחר המהפכה הבולשביקית בדגל האדום של מעמד הפועלים ומהר מאוד הפך להיות אדום מדם. ב-1989, כאשר נפל המשטר הזה, החזיר העם לעצמו את צבעי הדגל הרוסי הישן.
את ההמנון החליף עוד סטלין בעצמו. מלחמת העולם השנייה פרצה, צבאות הנאצים פלשו לרוסיה והדיקטאטור הבין שההמנון שהיה נהוג , "האינטרנציונל" - המנון מלחמת המעמדות, אינו מסוגל להלהיב את העם להילחם לשחרור המולדת. סטלין הורה לכנות את המלחמה "המלחמה הפטריוטית הגדולה", כלומר מלחמת אהבת המולדת ולא מלחמת מעמד הפועלים או מלחמת המפלגה הקומוניסטית. ההמנון הוחלף ותחתיו בא המנון פטריוטי.
גם בגרמניה עבר הדגל תהפוכות, כי גם הוא דגל אידיאולוגי. בשנת 1848 פרצה בגרמניה שנשלטה על ידי רוזנים ונסיכים שונים. המהפכה הייתה דמוקרטית קצרה שדוכאה מהר וביד ברזל, וחוללה גל הגירה של שוחרי חופש ודמוקרטיה. צבעי דגלם קצר הימים היו שחור-אדום-זהב. כאשר אוחדה גרמניה בשנת 1871, תחת שלטונו של מי שהיה מלך פרוסיה והפך לקיסר גרמניה, דגל הקיסרות היה שחור-לבן-אדום, מלוכה קונסטיטוציונית-חוקתית, שתחתיה זכו יהודי גרמניה לראשונה בשווי זכויות מלא.
שלטון הרשע הנאצי שעלה בשנת 1933 שמר על צבעי שחור-לבן-אדום, אך שינה את הצורה: הדגל כולו הפך לאדום ולימים גם חמוץ מדם. במרכזו יש עיגול לבן ובתוכו הסמל המשוקץ: צלב הקרס בשחור. בשנת 1945, כאשר קרס משטר הזדון והגרמנים ביקשו להיטהר ולהקים משטר דמוקרטי חפשי השומר על זכויות האדם, חזרו אל דגל מהפכת 1848 וזה כיום דגלה של גרמניה.
ההמנון והדגל שלנו, מה הם? האם יש אידיאולוגיה ב"התקווה" ובמגן דוד ואם כן, מה היא? והאם היא תואמת או נוגדת את עולם הערכים של המחנה הלאומי בארץ ישראל, של נאמני ארץ ישראל?
עכשיו נוכל לערוך השוואה: ההמנון והדגל שלנו, מה הם? האם יש אידיאולוגיה ב"התקווה" ובמגן דוד ואם כן, מה היא? והאם היא תואמת או נוגדת את עולם הערכים של המחנה הלאומי בארץ ישראל, של נאמני ארץ ישראל?
נתחיל בהמנון, המדבר על נפש יהודי ההומה בלבב פנימה, על עין שלציון צופיה ועל התקווה להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים. הרי לפנינו, בתמצית ובהרמוניה מושלמת שלושה היסודות שמדינת ישראל אמורה לאחד ולהגשים: העם היהודי כעם חופשי, כלומר ריבון, בארץ ציון וירושלים.
ההמנון הזה קשה לשמאל הסוטה, מפני שהוא נוגד את שאיפתו לחלק את הארץ ואת ירושלים והוא מדבר רק על העם היהודי בארץ ציון ולא על שום עם אחר. על כן, איפכא מסתברא: מי ששואף שמדינת ישראל לא תהיה יהודית, אלא "של כל תושביה" ההימנון הזה מפריע לו. ואכן, השמאל הקיצוני בארץ חותר לבטל את "התקווה" ורואה בהמנון המרגש הזה "דבר מיושן" שכביכול אינו מתאים כבר לזמננו.
ואנו שואלים: מילא, המיעוט הקולני, התקשורתי, האנטי-לאומי יש לו בעיה עם ההמנון שלנו, אבל המחנה הלאומי? הלא כל רחשי ליבו מבוטאים בו במילים נפלאות ונצחיות!
ומכאן, לדגל. הערבים טוענים ששני הפסים הכחולים באים לסמל את שאיפתנו להתפשט ולהגיע עד לנהר פרת ולנילוס. אנחנו יודעים שזהו דגם הטלית, והמגן-דוד שבמרכזו מקובל זה דורות כסמל יהודי לאומי וסמל יהודי דתי גם יחד. הוא מתנוסס בכל בית כנסת וחרוט בכל מצבת קבר ישראל ובכל מקום בעולם.
יוצא, שדגל מדינת ישראל מבטא את מה שמאפיין רק את העם היהודי שדת ולאום חד הם אצלו, ואינך יכול להשתייך לעם היהודי ולהיות בן דת אחרת. אין יהודי נוצרי או יהודי מוסלמי, אבל יש צרפתי קתולי וצרפתי פרוטסטנטי, ולפחות פורמאלית גם צרפתי בן הדת היהודית או המוסלמית.
ולכן, גם הדגל העברי מפריע לחלק מזערי, אבל קולני מבני עמנו, שמדינת-הלאום היהודית "קטנה עליו". לו יש בעיה עם הדגל הזה, אבל למתנחלים דתיים? שכמה מהם לא יניפו את הדגל המסמל בדיוק את המפגש בין יהדות וציונות, מפגש שהוליד את המדינה ומורה לה את הדרך הזאת?
לי יש בעיה רק עם סממן אחד של רבונותנו בארץ ישראל, שם המדינה. אומרים, שבן גוריון החליט לקרוא לה "ישראל" ולא ארץ - ישראל, מפני שמדינת הקו הירוק, ללא ירושלים ההיסטורית וללא יש"ע, איננה "ארץ ישראל". ושלא נחשוב שבגבולות האלה אנחנו יוצאים ידי חובת כיבוש ושחרור מולדתנו.
לארץ מקוצצת הוא נתן שם מקוצץ.
לכן, לו הייתה לעם ולארץ ולמדינה ממשלה ראויה, אזי ביום השביעי, מיד אחרי שחרור ארץ ישראל המערבית, הייתה הממשלה משנה את שם המדינה לארץ ישראל ואולי "הרפובליקה אל ארץ ישראל".
ארץ - ישראל, כמו פינלנד ארץ הפינים. הולנד או נדרלנד - ארץ ההולנדים או ארץ השפלה. כמו אינגלנד – ארץ האנגלים. גם אנחנו, השם ההיסטורי של מולדתנו מכיל בקרבו את הארץ, ארץ ישראל. אבל לא זכינו, ומי שחיכה בקיץ 1967 לטלפון של הערבים כדי לדון עימהם על שלום של נסיגה, לא מיהר לתקן את שם המדינה מישראל לארץ - ישראל.
ובכל זאת, הארץ מככבת בחוק-יסוד הכי חשוב ועקרוני שחוקק אצלנו אי פעם. והחוק הזה הוא אכן כצנינים בעיני מתנגדי המדינה היהודית, חוק השבות, משנת 1950 .
על כן, הניפו את הדגל, יהודים! הדגל הוא שלכם ושום ממשלת זדון אינה יכולה לשלול מכם אותו ואת ההימנון, את המדינה ואת הציונות כולההסעיף הראשון, סעיף הליבה שלו, המקנה לכל יהודי את זכות העלייה והאזרחות במדינה היהודית וזה לשונו:
"כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
עולים לארץ, לארץ ישראל, לא עולים למדינה שהיא המסגרת לעם, לארץ ולריבונות, אבל היא עדיין מסגרת.
על כן, הניפו את הדגל, יהודים! הדגל הוא שלכם ושום ממשלת זדון אינה יכולה לשלול מכם אותו ואת ההימנון, את המדינה ואת הציונות כולה.
יום יבוא, בזאת אני בטוח, ונזכה לראות ממשלה שתהיה בה רוח אחרת והיא תחזיר למדינה את שמה הנכון: ארץ - ישראל.