כענן שחור מרחף השורש כ. ש. ל  בדו"ח וינוגרד מעל למעשיהם ומחדליהם של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל הקודם וכל יתר שרי הממשלה. אולם, לא רק כל אלה כשלו. השקפת העולם של השמאל שהכתיבה את הנסיגה המבוהלת מן הלבנון בשנת 2000 ואת כל ההתנהלות במלחמה האחרונה, בתחום המדיני והצבאי כאחד, אף היא כשלה. בסוף דבריה רמזה הוועדה על רובד תחתון, כללי, המונח ביסודם של הכשלים כולם. היא רמזה ולא פירטה. ספק, אם ראתה את עצמה מוסמכת להיכנס לעובי הקורה של התהום האידיאולוגית המפלגת את העם. מכל מקום היא צדקה אם מצאה שלו עשתה כן, הייתה פוגעת בתכליתו המעשית הממוקדת של הדו"ח כולו.

עם זאת, אנחנו איננו פטורים מלהידרש לסוגיה העקרונית ולאתר שם את השורש הפורה רוש ולענה. 

נ

השקפת העולם של השמאל שהכתיבה את הנסיגה המבוהלת מן הלבנון בשנת 2000 ואת כל ההתנהלות במלחמה האחרונה, בתחום המדיני והצבאי כאחד, אף היא כשלה

קדים ונאמר שבזמן האחרון גוועו כמה וכמה עיקרי אמונה של השמאל שהוליכו שולל דורות. הם עברו מן העולם בקול דממה דקה, מפני שלתקשורת ששיווקה אותם וגם ייצרה חלק מהם חסר אומץ הלב להודות ולומר: טעינו.

תזכורת: שנים רבות, עד לגל העלייה הגדול מברית המועצות, לעג השמאל למי שהעז להכניס לתכנון הלאומי כל סיכוי לעלייה נוספת. אלה שכל החוכמה אצלם, קבעו כעובדה מוצקה שהאנטישמיות בעולם נגמרה וכל מעיינות העלייה יבשו. גם את עצם המונח "עלייה" הוציאו מן השימוש, וכל שמאלן המכבד את עצמו יאמר "הגירה". היום, אחרי כמיליון עולים מברית המועצות ועם גל אנטישמי באירופה והתגברות העלייה מצרפת, אין מי שישאל את המתיימרים להיות ריאליסטים, אנשי המציאות: נו? ועל העלייה הרי לא סתם אמרו "קדיש", אלא כדי לשרת מגמה ולקבור יחד עימה גם את ההתיישבות שאין בה צורך ללא עלייה, וממילא גם את ה"שטחים". הקו הירוק תחם להם את קצה האופק הציוני - שם נגמרו העם, הארץ וההתיישבות.

עוד בן- בית חשוב במחנה השלום הוא "השד הדמוגראפי" שגרם לרבים וטובים אף במחנה הימין להרים ידיים. והנה התברר לאחרונה שלא רק הביאו לעולם יש מאין  1,4 מיליון ערבים, שלא היו ולא נבראו, אלא עצם ההנחה בדבר הפריון המופלא של הערבים הולכת ונמוגה. כיום, יולדת אישה ערבייה בממוצע פחות מילד אחד יותר מן האישה היהודית הממוצעת. והחל משנת 2025 תתהפך המגמה והריבוי הטבעי היהודי יעלה על הערבי אפילו ללא עלייה. בכך, עבר מן העולם נימוק עיקרי לנסיגה מלב הארץ. אך גם את המידע הזה נמצא בקושי בתקשורת העוינת, ואת המסקנה המתבקשת שאין צורך לברוח ממה שאוהבים לכנות "שטחים", בכלל לא נמצא.

עוד אקסיומה מקודשת , "מדעית", הושמעה עד לזרא מפי פוליטיקאים, פרופסורים ואנשי עסקים מן השמאל: הכלכלה שלנו נדונה לנכות ולפיגור, כל עוד לא יהיה שלום. עם המסקנה המתבקשת: שטחים או כלכלה. איש אחד בלבד העז לכפור בהנחה הזאת והוא בנימין נתניהו. הוא הוכיח זאת בפועל עד כדי כך שלא רק הטרור, אלא גם "מלחמת לבנון השנייה" לא עצרה את פריחת הכלכלה הישראלית שהבעיה שלה הייתה הסוציאליזם והמונופולין ולא השלום החסר.

ועוד לא נמצא אקדמאי אחד, לאוטמן אחד, בייגה שוחט אחד שיקום ויאמר : טעיתי.

ומכאן לעמוד התווך שאיתו עומדת ואיתו נופלת כל תורת השמאל, ה"שמע ישראל" שלה : "שלום תמורת שטחים", ובעקבות מפולת אוסלו והאינתיפאדה השנייה החליפו את "השלום" ב"שקט" והחלו לדקלם שתמורת נסיגה נקבל שקט. הייתה זאת, למשל, המנטרה של שרון שהבטיח שקט ברצועה תמורת עקירתם וגירושם של המתנחלים והוצאת הצבא. מתקפת הקסאמים הבלתי פוסקת, איום המנהרות והפיכת הרצועה למדינת הטרור היחידה בעולם, הוכיחו את ההיפך : לא רק שנסיגות אינן מביאות שלום, אלא הן מגבירות טרור. וב"מלחמת לבנון השנייה" הוכח שהן אף מביאות מלחמה.



אולם, זה אינו הלקח היחיד המתבקש מן הכישלון של המלחמה הזאת. האידיאולוגיה השמאלנית הולידה גם תורת לחימה צבאית הזויה ומעוותת והכרעות אזרחיות עקומות. מי שחזה את הכשל הצבאי הצפוי הוא אל'מ יהודה וגמן שעוד ב-15 לספטמבר 2004, במאמר תחת הכותרת "הישגי צה"ל נמחקים על ידי  הקונספציה". הוא חזה בדייקנות את המפולת הטקטית והאסטרטגית שחווינו במלחמה בשנת 2006. וגמן התקומם נגד מושגים כמו "עימות מוגבל", מלחמה "בעצימות נמוכה", ו"הוגעת האויב" ו"הכלתו" כתחליפים לניצחון על האויב ולהכרעתו.

כל המילים המצועצעות האלה הומצאו כדי להפוך על פיהן עיקרי לחימה אוניברסאליים שהיו תקפים כנראה מאז קין וחבל, ורק החוכמולוגים שלנו, חניכי תורת ההבלגה, העזו להפוך אותם על פיהם. בכל ההיסטוריה האנושית הכרעות צבאיות קבעו תוצאות מדיניות, מה שהשמאל מכנה "פתרון מדיני", ולא להיפך. הלא מדינת ישראל גופה היא הראייה הטובה ביותר: "הפתרון המדיני" של המלצת האו"ם, מכ"ט בנובמבר 1947, לא הועיל כלום. ארה"ב כבר הספיקה לבטל אותו לטובת "משטר נאמנות" בינלאומי בארץ ישראל, ורק ההכרעה הצבאית בשדה הקרב היא שיצרה את התוצאה המדינית ששמה מדינת ישראל.



תחת הדגל של שלילת מה שכינו "כוחניות" ניסו לנהל מלחמה אנטי-כוחנית, ושכחו שעצם הגדרתה של מלחמה היא הפעלת כוח והכרעה בכוח: התיתכן קציצת בשר "חלבית"?

עיבל גלעדי וגל הירש, תלמידי האסכולה של מחנה השלום, גרסו הפוך: "אין תשובה צבאית לעימותים לאומיים עממיים" ואי אפשר להכריע. ייתכנו רק "תחליפי הכרעה":"דימוי ניצחון" ו"בימוי ניצחון" – לא ניצחון אמיתי, ואת ארגוני הטרור, כולל החיזבאללה, ניתן רק להכיל, כלומר לסבול ולחיות עם זה, אבל לא לנצח. יתר על כן, השלוחה הצבאית של מחנה השלום מחקה את המושג "אויב" והחליפה אותו ב"יעד" ולכל היותר ב-"יריב".  גם על זה התריע וגמן ועוד פנינים הוא הביא מבית המדרש הזה: "מינוף" ו"לחץ מדוד", ואני אוסיף על כך את תרבות האיתותים. לא מכים את האויב, אלא מאותתים לו ושולחים לו "מסרים" במקום תבוסה. מכאן צמחו הפצצות הדמה והפגזות הבלוף על שטחים ריקים, ואפילו גיחות של יחידות מובחרות:  דקירה קצרה, מעין רמז ותזכורת, וחסל.



ומכאן באה גם המכשלה שהמילואימניקים אינם חדלים לקונן עליה: ריצ'רץ' בינת ג'בייל, כניסה ויציאה, הלוך וחזור. כך במארון א-ראס ובדבל, כל כניסה וכל יציאה, עלו בדם שנשפך לשווא. מדוע? מפני שמחנה השלום אינו אוהב "כיבוש", והוא בורח מכל מה שמריח קרקע, לא כל שכן מצמד המלים והמושגים: כיבוש קרקעי. לכן, לא גייסו את המילואים של חיל הרגלים שכל עיסוקו כיבוש שטח. לכן, ניוונו את המילואים האלה. הם לא התאמנו, הזניחו את הימח"ים והתאהבו ממש בעוד מנטרה צבאית שתאמה את האידיאולוגיה השמאלנית: "אש מנגד": לא צריך לדרוך, חלילה, על אדמת האויב, אלא עדיף "לאותת לו", להפעיל עליו "לחץ מדוד" ו"להכיל" אותו על ידי "אש מנגד" שנורית מרחוק. כנראה, כדי לקיים את הפסוק: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא".

תורת העוועים הזאת גרמה להם שלא להפעיל יחידות צבאיות שהתאמנו ספציפית לתת מענה לקטיושות על ידי כיבוש השטח שממנו הן נורות ושלא לא להשתמש בתוכנית מוכנה מראש שכבר תורגלה והתאימה בדיוק לתסריט כפי שאירע באמת.

לכל דבר בשמאל יש אימרת כנף. כמו השבעה או נוסחה קבליסטית שאם רק מוציאים אותה מן הפה, היא אמורה להשכיב אותך על הארץ ולהשאיר אותך ללא מילים. למשל, "הלנצח תאכל חרב?": מי יכול לעמוד בפני שאלת מחץ שכזאת? וכך שותק צבא שלם מפחד  "השקיעה בבוץ הלבנוני" וכל התוכניות נגנזו מאין יכולת להשיב לשאלה הלעגנית: "ואם לא ילך בכוח, אזי בעוד יותר כוח"?!



למרבה הצער, אין לנו סיכוי למהפכה המחשבתית המתבקשת אשר רק היא תוכל לחולל שינויי גישה מדיניים וצבאיים, מפני שכל הפורומים, כולם מאוישים מתוך מחנה אידיאולוגי אחד

תחת הדגל של שלילת מה שכינו "כוחניות" ניסו לנהל מלחמה אנטי-כוחנית, ושכחו שעצם הגדרתה של מלחמה היא הפעלת כוח והכרעה בכוח: התיתכן קציצת בשר "חלבית"? כך נראתה וכך נסתיימה "מלחמת הלבנון השנייה", המלחמה הראשונה בהיסטוריה שביודעין ובמכוון וויתרו על מיצוי הכוח שהיה זמין, והעניקו לאוייב "בימוי ניצחון" או "דימוי ניצחון", ובכך הפכו את המלחמה הבאה לבלתי נמנעת.

בדו"ח הסופי של הוועדה נראה, אם היא התייחסה לכשל מהותי נוסף שנחשף במלחמה: העדריות שנתגלתה במטה הכללי של הצבא שכולם אמרו אמן אחר הרמטכ"ל, למרות שלפחות חלק מהם סבר והבין אחרת אך חסר היה להם אומץ הלב האזרחי לעמוד על שלהם ולא לשעוט ביחד עם כל העדר .

והוא הדין בשרי הממשלה שהרי לפי החוק הממשלה, ולא שר הביטחון, היא המפקדת על הצבא. אך גם הם הלכו כעדר צייתן אחרי ראש הממשלה שהלך בעיניים עצומות אחרי הרמטכ"ל שכלכל את צעדיו על פי תעתועי "מחנה השלום" והמנטרות שלו.

למרבה הצער, אין לנו סיכוי למהפכה המחשבתית המתבקשת אשר רק היא תוכל לחולל שינויי גישה מדיניים וצבאיים, מפני שכל הפורומים: באקדמיה, במשפט, בתקשורת, במועצה לביטחון לאומי ואפילו בוועדת ווינוגרד בעצמה, כולם מאוישים מתוך מחנה אידיאולוגי אחד.