הושם יוסף בבית סוהר לתקופה ארוכה (בראשית ל"ט, כ"ב). כך הענישו המצריים לפושעים, אבל יש לחקור האם גם התורה מרשה עונש כזה? בשני מקומות מצאנו בתורה עניין מאסר. האחד (בפרשתנו) אצל המחרף ומגדף את שם ה': "ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'" (ויקרא כ"ד, י"ד). ושוב אצל המקושש, מחלל השבת: "ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה ייעשה לו" (במדבר ט"ו, ל"ד). בשני המקרים לא מדובר במאסר לתקופה ממושכת כעונש. מפרש רש"י בפרשתנו: "יודעים היו שהמקושש במיתה, אבל לא פורש להם באיזו מיתה [והמתינו, כי משה יברר הדבר אצל הקב"ה]. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו". ובכן, לא השתמשו בבית - כלא כאמצעי לעונש.
אומנם יש בתורה עונשים גופניים, כמו מלקות ואפילו המתה בארבעה אופנים (סקילה, שריפה, הרג, חנק). אבל עונש של מאסר ממושך למשך שנים הוא עונש סדיסטי, עינוי מתמשך שהוא אכזרי יותר מאלו המנויים כאן
הנצי"ב מפרש שמדובר במאסר להגנתו של האסיר. "ויניחוהו בשלימות בלי שום חסרון אבר או בבריאות. ומחמת שעלה על רצונם של השומעים [את החירוף וגידוף נגד הקב"ה] להכות ולהזיקו על כל פנים, גם טרם הגיעו לידי בית דין. משום כך הניחוהו בשלימות במשמר, ולא נגעו בו לרעה עד בוא דבר השם" ("העמק דבר", ויקרא כ"ד, י"ב).
אומנם יש בתורה עונשים גופניים, כמו מלקות ואפילו המתה בארבעה אופנים (סקילה, שריפה, הרג, חנק). אבל עונש של מאסר ממושך למשך שנים הוא עונש סדיסטי, עינוי מתמשך שהוא אכזרי יותר מאלו המנויים כאן. ידוע בשיטת החקירות המשטרתיות כי משיגים יותר מידע (מהאסיר הנחקר) כאשר מפעילים עליו לחץ נפשי, מאשר בהפעלת לחץ גופני. בין הנאצים היה נהוג לחקור בעינוים את אימו או אשתו של הנחקר בנוכחותו, וכך הוא גילה סודותיו מהר יותר מאשר אילו היו מענים רק אותו. ולכן, עונש הבדידות הממושכת, הזמן העובר באיטיות, הוא קשה וממרטט עצבים. הוא עונש אכזרי "אשר לא כתובה בתורה הזאת". ואומנם ברור כי כל פושע אם יציעו לו ברירה, אם להיות מומת או לעבור תקופת מאסר ממושך מאוד, יבחר את המאסר. אבל זה מפני שתי סיבות:
[א] יש באדם תחושה מושרשת בנפשו שמפחד מהמוות והחידלון. גם הרבה חולים הסובלים ממחלות קשות, וללא סיכויי ריפוי, אינם מסכימים לקיצור ימי חייהם. אינסטינקט זה מולד באדם.
[ב] הפושע הנשפט איננו צופה מראש את התוצאות הקשות. הוא טועה בהערכת יכולתו לצאת בריא ושלם נפשית, וסבור שביכולתו להתגבר למרות השחיקה הנפשית. ולכן, ההחלטה המוצהרת בפיו שעדיף לו מאסר מאשר כל עונש גופני, מיוסדת על טעות שבהערכה.
האם בתקופת חז"ל השתמשו במאסר כעונש לגיטימי? הנה בדין קרבן פסח (פסחים צ"א, ע"א) מצאנו כי לפני השחיטה נמנים בני קבוצה על "חבורה", כדי לאכול מהקרבן. האם מצרפים לזה אסיר הנמצא בינתיים בבית הסוהר, אבל הבטיחו לו השלטונות כי לפני כניסת החג ישוחרר מהכלא? [יש הבדל בגמרא אם המבטיחים הם גויים שחשודים לא לקיים את הבטחתם לבין שלטון יהודי המקיים הבטחתו]. ומפרש רש"י, דבור המתחיל: בית האסורין של ישראל: "כגון לכופו להוציא אשה פסולה, או לשלם ממון" וכו'. מוזר הדבר שרש"י נזקק לבאר לנו מאיזה טעם היהודים נוהגים לשים בן אדם בבית - הסוהר. מה זה נוגע לדיון שם בגמרא? אלא רש"י בא להוציא מדעת בני דורו שמא יעלה על דעת מי שהוא ששמים בן אדם בבית סוהר לשם עונש, כמנהג הגויים שביניהם רש"י דר. ולכן בא להגיד בשביל מה כן כשר הדבר לשים בבית סוהר, כלומר לשם השגת מעשה מסוים וממילא הוא לזמן קצר וקצוב. אבל לא שמים אדם בבית סוהר לזמן ארוך, בתור עונש.
אומנם, מצאנו בספר עזרא (ז', כ"ו) כי עזרא קיבל רשות ממלך פרס לשים בבית סוהר מי מהאזרחים המפר את ציוויו. אבל מציין פירוש "דעת מקרא" שזה רק לשון הפרשגן [הכרוז] של ארתחששתא המלך. כלומר אין אנו יודעים אם עזרא השתמש באמצעי זה. וגם אם עשה כך, זה מפני המנהג הפרסי, אבל לא היה על פי התורה. ועוד אפשר שהיה חשוב לפרסם איום זה כדי להרתיע, אבל עזרא לא הפעיל אותו בפועל.
כאשר רוצח בשוגג הוגלה לעיר מקלט (במדבר ל"ה, כ"ה) עד מות הכהן הגדול, אין להשוות מצבו למה שקיים היום בבתי סוהר בישראל:
[א] בעיר מקלט היה חופש תנועה לאסיר במרחבי כל העיר. לעומת זאת, בבתי סוהר שבימינו על פי רוב האסיר כלוא בתא או בחדר צר. לפעמים יש שישה אנשים בחדר, של שלשה מטר על שלושה, במיטות דו קומתיות וזאת משך שבעה ימים בשבוע, פרט לחצי שעה ביום לטיול בחצר. וכך נמשך הדבר חודשים ושנים.
[ב] בעיר מקלט ישב האסיר יחד עם אשתו ובני ביתו, כלומר באווירה משפחתית ומעדנת. לעומת זאת בבתי סוהר בימינו הוא נמצא תמיד בחברת גברים בלבד, וזה גורם להרבה סטיות מיניות.
[ג] בעיר מקלט עבד האסיר במקצוע יצרני. בבית הסוהר הוא יושב כל היום בחוסר מעש, ומשתגע מהשעמום.
[ד] בעיר מקלט, כיוון שהאסיר פרנס את עצמו, לא סבלו אשתו ובני ביתו ממצוקה כלכלית. בימינו האסיר אומנם מובטח בשלוש ארוחות ביום, אבל שאר בני משפחתו סובלים חרפת מצוקה כלכלית כי מפרנס המשפחה איננו. גם כאשר יש סיוע במקצת מחברות הסעד, עדיין הם בסבל.
[ה] בעיר מקלט האסיר נמצא בחברה של אנשים ישרים, אזרחים מהשורה. אבל בבתי סוהר שבימינו הוא כלוא יחד עם פושעים מועדים ולומד מהם שיטות חדשות של פשע, כאשר מספרים זה לזה כיצד פעלו בעבר. הוא נהיה מושחת במידותיו [ולכן הסטטיסטיקה המעודכנת של המשטרה מודיעה כי קרוב לשבעים אחוז מהאסירים, כאשר הם משתחררים, חוזרים לחיי פשע. חלק מזה יש לייחס לרגשותיהם של "שנאה לחברה הכללית" שהתפתחו אצלם, מחמת העונש האכזרי הזה].
ל
נזכור, המוסד של "בית סוהר" (על פי מקורותינו בתורה) הוא רק לשם שמירה שהאסיר לא יברח לפני שנספיק לשפוט אותו או כדי לאלץ אותו לקיים מעשה שבית הדין מצווה עליו לעשות, אבל בשום אופן אין זה מהראוי להשתמש בו כאמצעי של עונש
כן, גם בנושא זה יש לנו להעמיק מחשבה כיצד עלינו לנהוג בפושעים. שמא עלינו לייסד בכמה מקומות בארץ יישובים סגורים ושמורים של כמה עשרות משפחות, בדומה לערי מקלט. האם בצורה זו נשמור על הנורמאליות של אסירינו? לא טוב הדבר לחקות את מעשיהם של אומות העולם. הם אינם מרחמים על הבריות. גם כאשר התורה מסמיכה את ידי השופטים להעניש מי שראוי לכך, ואפילו מחוץ לכללים הרגילים וכהוראת שעה, לייסר הרשעים למען ישמעו וייראו וכדי להעמיד הצדק על תילו (רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כ"ד, הלכה ט'), פוסק הרמב"ם בסעיף הבא (הלכה י'): "כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי ושהשעה צריכה [לכך]. ובכל [דבר] יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהא כבוד הבריות [כלומר אפילו אותם אסירים שהם נכרים, ושזה הוא פירוש דבריו אנו לומדים מהמשך דבריו להלן "וכל שכן"] שהרי הוא דוחה לא תעשה של דבריהם. וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקים בתורת האמת, שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד. שכל המבזה את התורה, גופו מחולל על הבריות" וכו'.
כלומר, על הדיין לשפוט בכובד ראש ולא יהיה נחפז וממהר להעניש ולא יגזים. ועליו להתחשב מאוד בכבוד הבריות. נזכור, המוסד של "בית סוהר" (על פי מקורותינו בתורה) הוא רק לשם שמירה שהאסיר לא יברח לפני שנספיק לשפוט אותו או כדי לאלץ אותו לקיים מעשה שבית הדין מצווה עליו לעשות, אבל בשום אופן אין זה מהראוי להשתמש בו כאמצעי של עונש. הייסורין הרוחניים והנפשיים הבאים על ידי כך הם כבדים מנשוא.
תורתנו היא תורת חיים המלמדת אותנו כיצד לנהוג כמדינה מתוקנת.