"ועדת וינוגרד" חשפה לציבור את מה שהציבור כבר ידע בעצמו. היעדר המנהיגות של העומדים בראש הפירמידה המדינית והצבאית נחשף לציבור בזמן המלחמה, וינוגרד לא חידש דבר.
תהליך קבלת ההחלטות השגוי, מלחמות הכוח והאגו, היהירות, מערך המילואים שלא היה מוכן, העורף שהוזנח ועוד, כל זה הציבור ידע וחש על בשרו
תהליך קבלת ההחלטות השגוי, מלחמות הכוח והאגו, היהירות, מערך המילואים שלא היה מוכן, העורף שהוזנח ועוד, כל זה הציבור ידע וחש על בשרו. "ועדת וינוגרד" צריכה להיות תחילתו של חשבון נפש ציבורי ולאומי ולא רק תיקון קוסמטי ברמת שיפור הביצועים הצבאיים והכנת מערך המילואים למלחמה הבאה. כל זה חשוב לכשעצמו, אבל המסקנות העיקריות מכל המלחמה הזאת צריכות להיות שינוי מהפכני בתפיסת המנהיגות, חשיבה מחדש על מדיניות ה"איפוק הוא כוח", הקשבה רצינית לאיומי האויב ולכוונותיו. נושא חשוב בפני עצמו ללימוד וליבון מחדש הוא מוסר המלחמה. מהו המעשה המוסרי? האם ראוי להכניס את חיילי צה"ל לכפרים עוינים ולסכן את נפשם? התמודדות עם שימוש האויב באזרחים, מהי התגובה הראויה? ועוד. כל הנושאים האלה צריכים לעבור חשיבה מחודשת ורצינית, כדי שנוכל להתמודד עם האיומים שעומדים לפתחנו בימים אלה.
חשבון נפש
צריך להבין שהבעיה או הכשל שהתגלה במלחמת לבנון הוא תוצאה של מדיניות של שנים עוד הרבה לפני הממשלה הנוכחית. תרבות שלטונית רקובה, שחיתות של אנשי ציבור מימין ומשמאל וריקנות חונקת שהורסת ומרעילה כל חלקה טובה מבתי הספר של ילדינו עד ל"עולם התרבות" של המבוגרים. כל זה התפוצץ בבוץ הלבנוני בפנים של כולנו. מלחמת לבנון הכושלת וממשלת אולמרט הם הריקבון שמבעבע על פני השטח אחרי שנים של הזנחה פושעת ושל שלטון לא ראוי.
ממשלות ישראל בשנים האחרונות עסוקות אך ורק בלשרוד. אין מדיניות לטווח רחוק ואין חשיבת עומק שמטרתה לרדת לשורש הבעיות בחברה הישראלית. ממשלות ישראל הן כמו חיות פצועות בשטח שעסוקות בלברוח מהמציאות, במזעור נזקים ובחוסר רצון להתמודד עם בעיות העומק בחברה הישראלית. הרצון לשרוד ולעבור עוד יום ועוד שבוע מכריח את ממשלות ישראל לרצות ולהיכנע לדעת הקהל העולמית ולמצוא חן בעיני ממליכי המלכים וקושרי הכתרים בארץ, התקשורת הישראלית, ובייחוד את מעצבי דעת הקהל בעיתונות.
כשמבינים שמה שמוביל את הממשלה זה הרצון לשרוד, אז מובן למה לא עשו שום דבר, לא אריאל שרון ולא אולמרט נגד החיזבאללה. במשך שנים חיזבאללה מתעצם ומתחמש, יושב על הגדר, משקיף, מתצפת, יורה ופוגע כשמתחשק לו ואף אחד לא עושה דבר. מה, ניכנס שוב לבוץ הלבנוני? הם העדיפו להבליג ולשרוד עוד כמה ימים על כס הממשלה והסוף ידוע...
בחזרה לשדרות
חייבים לשנות את הקונספציה העקומה הזאת שמפילה אותנו כל פעם מחדש. אנחנו עומדים למצוא את עצמנו באותו מצב בדיוק כמו בלבנון או בעזהארבעים קאסמים נחתו על שדרות ביום עצמאותה של מדינת ישראל. שר הביטחון עמיר פרץ עסוק עכשיו בפריימריס במפלגת העבודה, לכן הרבה יותר חשוב כרגע זה הבית בחברון. הוא עסוק בלשרוד. אין לו זמן לטפל בשדרות ובבעיותיה, נעבור את הפריימריס קודם. אבל החמאס, ובכלל כל האויבים המושבעים של מדינת ישראל: איראן, חיזבאללה ועוד, אותם ממש לא מעניין דעת קהל. הם עסוקים עכשיו בבנייה של צבא מאורגן עם טילים משופרים ומערך הגנתי שיקשה על צה"ל לפצח אותו ולגרום לו להרבה אבידות. אבל הבית בחברון חשוב יותר וכידוע הפריימריס בפתח.
חייבים לשנות את הקונספציה העקומה הזאת שמפילה אותנו כל פעם מחדש. אנחנו עומדים למצוא את עצמנו באותו מצב בדיוק כמו בלבנון או בעזה, תקועים ומגיבים מאוחר מדי בהססנות וברשלנות בגלל כבוד מטופש ופחדנות של מנהיגים מוגי לב שעסוקים בקריירה הפוליטית שלהם על חשבון הביטחון האישי שלנו. זו המסקנה שעולה מדו"ח הביניים של "ועדת וינוגרד".