הצנחן המשוחרר שהתייצב, על פי הצו שבידו, בבית השריון שביד אליהו נדהם. הוא בא לקבל הצבה למילואים והנה מבשרים לו שהוא הוצב בשריון. לאחר כמה ביטויי זעם הוא שכנע לחתום על טופס 55 ובו ציין שהוא מתקשה להבין למה הצבא מעדיף שריונר ממורמר על חייל מאושר בצנחנים. ואכן, ההצבה לצנחנים לא איחרה לבוא. במקרה אחר, שניים מחברי הוצבו בתפקידים לא קרביים בגלל פרופיל רפואי נמוך. הם התעקשו והועברו ליחידות קרביות. אכן, זה היה בימים עברו. היום, אומרים לי שדברים כאלו אינם אפשריים. כל אחד חייב לשרת במקום בו מציבים אותו המחשבים והמאבחנים. רצונו הפרטי אינו מצרך נדרש. והמשמעות הפשוטה היא שהחייל הוא מספר אישי בלבד המנויד בידי אחרים. כרגע מזיזים אותו למשבצת זו ומחר לאחרת. בשירות הסדיר, וגם במילואים הנגזרים ממנו, הוא יכול לבלות את הרגעים הארוכים במילוי טבלאות ייאוש אמיתי, תוך המתנה לסופם המעיק.





חסימת חיילות ואי התחשבות ברצונו של החייל פוגעת אנושות בגורם חיוני. המוטיבציה אינה נחשבת, אלא אם כן היא תואמת את רצון המפקדים

חשבנו ש"ועדת וינוגרד" הגדירה מחדש את חשיבות המילואים: לא צבא קטן וחכם של מקצוענים, אלא צבא אפילו גדול, אבל בעיקר בעל מוטיבציה חזקה, וממילא גם חכם יותר, של אזרחים במדינה הזורמת עם רצונם ונכונות מסירותם. זו הנובעת מהזדהות ושותפות עם המערכת ועם מפקדיהם. גישה של הרוח במקום הפלדה.

אמרתו של גורודיש: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו", אינה אמירה כוחנית, אלא ערכית ומביעה בעוצמה את הנחישות והמסירות למטרה, את הלוך הרוח הנפשי. מיצובו של צה"ל ככוח כופה, המכריח את החייל לתפקד דווקא במטלות שהן נגד רצונו, עשוי ליצור קרבות מיותרים של אנחנו נגד עצמנו. דו"צים כואבים מאוד בהיותם חסרי תוחלת. ונראה שהאלוף שטרן מייצג גישה המתאמצת להוביל בכיוון הזה בהנחייתו האחרונה שלא לגייס חיילי הסדר לצנחנים ועוד יחידות מתנדבים ייחודיות. מאז דבריו בנושא, כבר נמצאו חיילים שמחפשים דרך לבטל את גיוסם בכלל לאחר שהבינו שמשאת נפשם, לשרת בצנחנים, לא תתממש מעתה. המסלול הזה חסום.

מעניין לדעת אם גם הבכירים בצבא משובצים ללא התחשבות ברצונותיהם. ועוד הרהור מטריד: ההכשרה בשנות הסדיר היא רק המבוא לאיש מילואים לשנים רבות וארוכות ובעיקר להכרעה במלחמה עתידית. אז אנו זקוקים למרב הכוחות. האומנם שווה הצר בנזק? למה לפגוע ביעד העיקרי בגלל כמה חודשי שירות מבצעי במשך הסדיר? למה שעם ישראל יפסיד לוחמים טובים? בזמנו, כששירתי בנח"ל המוצנח ההכשרה שלנו ארכה כארבעה חודשים בטירונות ועוד כחמישה וחצי חודשים בגדוד 50. לא רק שאיש לא התייחס אלינו כצנחנים סוג ב', אלא שבכל המלחמות לחמנו כתף אל כתף עם יוצאי יחידות שונות וללא אפשרות הבחנה בינינו לבין אלו ששירתו את כל שירותם שם.

חסימת חיילות ואי התחשבות ברצונו של החייל פוגעת אנושות בגורם חיוני. המוטיבציה אינה נחשבת, אלא אם כן היא תואמת את רצון המפקדים. הפרט הוא חסר חשיבות. בעוד אנו רוצים במסגרת בה יוכל כל אחד לנצל את מיטב כוחו וכישוריו, בו כל חייל אחראי להצלחת הצבא כולו. חייל מרוצה פירושו צבא טוב יותר.

ביטוי קיצוני, גם אם מזווית שונה במקצת, נתן לדברים אלוף אחר, האלוף נווה. האיש הבהיר לאחרונה שהשתתפותו בגירוש מגוש קטיף נבעה רק ממחויבותו למלא פקודות. משמע, כל אנשי הצבא הם ברגים במערכת כפייתית. היא מציבה, היא מזיזה את הפיונים. כל מה שמניע את זרועות הביצוע, אין לו קשר למנגנון הפנימי. גם אם הפקודות הן בניגוד למצפונו, המכונה מחליפה את האדם.





אני מבקש להדגיש שהאלוף שטרן זכאי ליחס כמו כל אלוף אחר. שטרן אינו מייצג שום כיפה. הכיפה שעל ראשו היא עניין אישי. מפקח דתי הלין באוזני על שכל מי שרואה את הכיפה על ראשו, בטוח שהוא ימני

אני מבקש להדגיש שהאלוף שטרן זכאי ליחס כמו כל אלוף אחר. שטרן אינו מייצג שום כיפה. הכיפה שעל ראשו היא עניין אישי. מפקח דתי הלין באוזני על שכל מי שרואה את הכיפה על ראשו, בטוח שהוא ימני. הוא היה שמאלני בדעותיו אבל תפקד נהדר, וברמה האובייקטיבית גם במקומות שלדידו אין ליהודים רשות לגור בהם. רק מעשיו ודבריו של שטרן הם נושא לדיון ציבורי ולא דעותיו ומשנתו האידיאולוגית. דתי יכול להיות גם שמאלני. ולא נאריך בעובדה שיהודים מובילים את המאבק נגד ישראל. גם גדולי הלוחמים נגד היהדות היו יהודים שהמירו את דתם...



נראה ששטרן מסמל קרב מאסף של הגוורדיה הותיקה בצבא נגד שובו של הטוראי שבתרמילו שרביט הרמטכ"ל. הוא לא יניף אותו מתוך התותח שאין הוא אוהב אותו או בעת זחילה בבוץ המאוס עליו והוא לא יהיה "ראש גדול", אם לימדו אותו להקטין ראש ולהגדילו רק לפי פקודת הממונה עליו. הסיכויים לצבא יוזם ומתוחכם, חורג ממוסכמות, מעיז ומנצח הולכים וקטנים מול הגזרות הללו ששטרן מוביל אותן.

צה"ל זקוק לחיילים מאושרים, זהים ושמזדהים עימו.