כשקמה המדינה היו בארץ פחות ממאה חסידי ברסלב. הם היו מבודדים, מבוזים ומושפלים, אפילו בעיני החברה החסידית. כיום, רק לחוזרים בתשובה של ברסלב יש כמאה ישיבות.
ולנו, הציבור הדתי-לאומי, שמתלבש, אוכל כמותם, הולך לצבא, עובד יחד איתם, משרת במילואים איתם, צורך את אותה תרבות ומזמזם אותם שירים, איך אליו הם לא באים?
הרב אמנון יצחק שהופעתו כרב תימני מהמאה ה-9 וסגנונו ידוע, הוא ממלא אולמות ואצטדיונים כמעט מדי שבוע. רבבות קלטות שלו מופצות ברחבי הארץ ואלפים שומעים בצמא את דבריו.
ארגון "ערכים" הליטאי ממלא כמעט מדי שבת בסמינריונים ליהדות המיועדים לאקדמאים וסטודנטים. ההצלחה מרשימה וכך גם המשפחות שמשנות את אורח-חייהם לחיי תורה ומצוות.
ומה עם חב"ד והרב ראובן אלבז וישיבת "אש התורה", ובטח שכחנו מישהו. ואלינו, החילונים לא באים. פשוט, לא באים. ולנו יש כה מעט ארגונים בתחום זה ובראשם רק ישיבה אחת: "מכון מאיר".
ולנו, הציבור הדתי-לאומי, שמתלבש, אוכל כמותם, הולך לצבא, עובד יחד איתם, משרת במילואים איתם, צורך את אותה תרבות ומזמזם אותם שירים, איך אליו הם לא באים? ולא רואים אותו כאופציה לשממה הרוחנית ולצימאון האדיר שיש בציבור החילוני?! איך, למען השם, הם יעדיפו (כמעט) תמיד את החרדים?!
החרדים, כמו עוד קבוצות בחברה הישראלית, נחשבות ל"אחר" האולטימטיבי: כזה שהמיינסטרים של גבר-חילוני-אשכנזי- מבוסס לא שייך אליו, וידיעות אחרונות וערוץ 2 לא מכוונים את שפתם אליהם. כאלו גם אוכלוסיית העולים מרוסיה, מאתיופיה, הערבים-הישראלים, המתנחלים והפלשתינאים.
אבל בשונה מכל הקבוצות הללו, המתנחלים והדתיים-לאומיים. הם היחידים שאינם שייכים למיינסטרים, אבל משתוקקים בכל נפשם, מאודם ולבבם להשתייך אליו. לפחות לזכות בהכרה, בלגיטימציה ובחיוך. בתת-המודע של הסרוג הממוצע: "שרק לא יגידו 'הדתי הזה', שרק יאהבו אותי ושרק יגידו שאנחנו בסדר". מין נשמה של עבדים לרוץ כל פעם למראה ולראות אם אנחנו מסורקים ורחוצים מתחת לכיפה הסרוגה. והציבור החילוני מריח את זה והוא אינו רוצה להיות עבד.
וכך, למרות שבקורס קצינים אנחנו 50% ולמרות שבעלייה, בחינוך, בקליטה וברווחה אנחנו מובילים, דוחפים ויוזמים, יש לנו השפעה כל-כך מעטה על המערכות הללו.
וכל זה ישתנה ביום בו נפסיק לרצות למצוא חן, נפסיק לבדוק האם אוהבים אותנו או שונאים אותנו ונפסיק "לרצות להשפיע". "כזה אני: TAKE IT OR LEAVE IT
וכל זה ישתנה ביום בו נפסיק לרצות למצוא חן, נפסיק לבדוק האם אוהבים אותנו או שונאים אותנו ונפסיק "לרצות להשפיע". "כזה אני: TAKE IT OR LEAVE IT. יש לי הרבה מאוד מה לומר ומה להגיד בענייני יהדות ואשמח להשמיע אותם בכל הזדמנות, אך דעתך כתגובה לא משנה לי וגם אם לא תאהב אותי בגלל התורה הזו, לא אזוז מעמדתי". אולי לא יאהבו אותנו, אבל מאוד יעריכו ויכבדו.
עלינו לשנות ראש ולצאת ולהפיץ יהדות בזקיפות ובגאווה. לא "בשביל" ולא "כדי", אלא להשיב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.