בימים אלה מציינים 40 שנה לשחרור ירושלים מהכיבוש הירדני ולאיחודה תחת ריבונות ישראלית. נאומים רבים נישאו, חלקם דברי טעם וחלקם גיבוב מליצות חלולות, שאף הנושאים אותם אינם מתכוונים אליהם. דיבורים ריקים על אחדותה של ירושלים והגברת מרכזיותה בחיי העם והמדינה אינם אלא צביעות, כאשר אין מאחוריהם מעשים לחיזוק הבירה.
אפילו המילה "מרכז" אינה משמשת בשפת הדיבור בהקשר של ירושלים. למרות העובדה שירושלים היא העיר הגדולה ביותר במדינה ולמרות שהיא שוכנת במרכזה הגיאוגרפי של ישראל
אפילו המילה "מרכז" אינה משמשת בשפת הדיבור בהקשר של ירושלים. למרות העובדה שירושלים היא העיר הגדולה ביותר במדינה ולמרות שהיא שוכנת במרכזה הגיאוגרפי של ישראל, השיח הציבורי מדבר דווקא על תל-אביב כ"מרכז".
תורמת לכך העובדה שרבים ממשרדי הממשלה שוכנים בתל-אביב, או מקיימים חלק ניכר מפעילותם מאזור "המרכז" במקום מהבירה, כמו בכל מדינה נורמלית. ראש הממשלה ורוב שריה מחזיקים לשכות ומקיימים פגישות בתל-אביב, וגם ועדות הכנסת מעתיקות מדי פעם את ישיבותיהן לגני התערוכה בתל-אביב. שידורי הרדיו "הממלכתי" משודרים לסירוגין מירושלים ומתל-אביב וגם תחנת השידור "הצבאית" משדרת מיפו במקום מהבירה. מעבר לכפילות ולבזבוז יש כאן זלזול במרכזיותה של בירת ישראל. אפילו נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל מסומן בכרטיסי הטיסה כ- TLV במקום כ- JLM-TLV, כראוי לנמל השוכן בין 2 עריה המרכזיות של ישראל ומשרת את שתיהן. מה לנו כי נלין על שגרירים זרים המתנכרים ואינם מכירים בבירת ישראל?
השיא הוא ההתחפרות וההתבצרות של משרד הביטחון ומחנה מטכ"ל צה"ל בלב תל-אביב, מן "הבור" ועד מרומי המגדל. בימים שבהם מדובר על הגירה שלילית מירושלים ועל הצורך במשיכת אוכלוסייה צעירה לבירה, המעט המתבקש הוא העברת מוסדות חשובים אלה לירושלים, למצודת כפיר, למשל. מיזם לאומי כזה יכול להביא לירושלים אלפי משפחות של אנשי קבע שיתרמו רבות לשינוי פניה של ירושלים ולשינוי המאזן הדמוגרפי בה לטובת המרכיב הציוני באוכלוסייה, שמשמעותו ממילא הפחתת חלקם של הערבים והחרדים בעיר. כל עוד מדברים גבוהה גבוהה על ירושלים וממשיכים להתרכז ב"מרכז", בגוש דן הצפוף ממילא, מדובר בסיסמאות צבועות ונבובות.
יש חשיבות רבה גם לתחבורה לירושלים וממנה. עיר בירה המתבססת על עורק תחבורה אחד בלבד אליה ונכונות לחזור למנטליות של פרוזדור לעיר אינן עולות בקנה אחד עם מרכזיותה של העיר. בימים אלה נשלמת כניסה "חדשה" לירושלים, לשכונותיה הצפוניות, אבל גם היא מתבססת על כביש 1 העמוס לעייפה. במקום להשקיע עוד ועוד כספים ולפגוע יותר ויותר בנוף מצדי כביש זה, יש להשקיע בכביש 443, כך שירושלים תיהנה מכביש גישה נוסף, שהוא אף נוח ובטוח יותר. אסור שעובדת הימצאותו במרחק קצר מעבר ל"קו הירוק" תשמש לפסילתו כדרך חיונית לירושלים.
אפילו נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל מסומן בכרטיסי הטיסה כ- TLV במקום כ- JLM-TLV, כראוי לנמל השוכן בין 2 עריה המרכזיות של ישראל ומשרת את שתיהן
מעלה בית חורון, בו עובר כביש 443, הוא גם התוואי המתאים, הבטוח והמהיר לרכבת לירושלים. רק גישה פוליטית צרת אופקים אילצה את מתכנני הרכבת לבירה לסלול מסילה מקבילה לכביש 1, בתוך פרוזדור ירושלים. מסילה זו פוגעת בנוף בקטעיה שעל פני הקרקע ומסתירה אותו מהנוסעים בקטעים אחרים, תוך כדי נסיעה במנהרות ארוכות ויקרות. שיא האבסורד הוא ההגעה לירושלים לתחנה תת-קרקעית, בעומק עשרות מטרים במעבה האדמה, והכל רק כדי לא לחרוג ממיטת סדום של ה"קו הירוק". הרי גם מי שגורס תיקוני גבול קטנים בלבד חייב להסכים שרצועת הקרקע בין "הקו הירוק" לבין כביש 443 תהיה חלק ממדינת ישראל!
מי שמתכוון באמת ובתמים לשמור על אחדות העיר חייב להשקיע גם בתשתיות ובשירותים הניתנים לתושבי מזרח העיר. הנצחת הפערים בין שני חלקי הבירה משדרת מסר של ארעיות. למרבה הצער, כל ממשלות ישראל תרמו לכך ב-40 השנים האחרונות.
במקביל למליצות על מרכזיותה של ירושלים מועלות מדי פעם תוכניות ל..... הרחבתה של תל-אביב מערבה, הקמת איים בים התיכון והעברת שדה-דב לאחד מהם. במקום מיזמים שנועדו לצופף את גוש דן ומישור החוף ולהזיז את היהודים הימה, מוטב היה להרחיב את ירושלים מזרחה, לכיוון מעלה אדומים. המילים "לפאתי מזרח קדימה" אינן צריכות להיות רק קטע ב"התקווה" אלא גם תוכנית לאומית חיונית להרחבת בירת ישראל ולהגדלת המרכיב הציוני באוכלוסייתה.