תחילה היו אלה תושבי גוש קטיף. הם היו קורבנות המחדל. פצמ"רים קצרי טווח התפוצצו במרחבי הגוש גבו קורבנות והיסבו נזק רב. הממשלה לא עשתה דבר. היא הבליגה ואמרה שאיפוק הוא כוח. התקשורת סייעה למגמת השיתוק: עיתונאים, פרשנים ומעצבי דעת קהל טפטפו כל הזמן שבעצם אין מה לעשות נגד הפצמ"רים וזו מציאות שיש לחיות איתה. אמירות כמו: "שוב ניכנס לעזה?" ו"הרי המתנחלים בחרו לחיות שם", כאילו הרצחנות של הפלשתינאים היא לגיטימית הופרחו לאוויר ונכתבו מעל דפי העיתונים.
בשורה התחתונה, הפלשתינאים הבינו כי תושבי גוש קטיף, על פי היחס של המדינה כלפיהם מבחינת הביטחון האישי, הם אזרחים סוג ב'
בשורה התחתונה, הפלשתינאים הבינו כי תושבי גוש קטיף, על פי היחס של המדינה כלפיהם מבחינת הביטחון האישי, הם אזרחים סוג ב'. המדינה לא תצא מגידרה כדי להגן עליהם מפני הפצמ"רים, ולכן הם הצליחו להשריש בתודעה הישראלית שלהפציץ את גוש קטיף זה לא כל כך נורא ואפשר לעבור לסדר היום.
התפיסה שתושבי גוש קטיף הם לא אזרחים מן המניין גרמה בסופו של דבר לעקירתם וליחס המחפיר של השלטונות כלפי מי שהלך לשם מתוך שליחות יהודית וציונית.
בהמשך למדו הפלשתינים לייצר טילי קאסם "הברזלים המעופפים", טיל מתוצרת ביתית משופר יותר מהפצמ"ר הפשוט. הקאסם מגיע לשדרות, ליישובי עוטף עזה ולאשקלון והוא יגיע גם לקריית גת ולאשדוד אם לא נתעורר מהתרדמה. הפלשתינים הבינו שהממשלות בישראל ממש לא רוצות להיכנס לרצועה עם כוחות ולעשות סדר. טנקים שמסתובבים ברחובות עזה לא נראים טוב בטלוויזיה, לכן פעולה צבאית מאסיבית היא מוצא אחרון. כמו ששר הביטחון עמיר פרץ אמר שרק במצב של "כלו כל הקיצין", אז צה"ל יגיב. השאלה היא רק כמה הרוגים יצטרכו להקריב, כדי שיבינו שהמצב בשדרות הוא בלתי נסבל. שבע שנים של התקפות טרור בלתי פוסקות, הם כנראה לא עילה מספיק חזקה כדי שנגיב בעוצמה מול הפלשתינים.
התהליך שהיה בגוש קטיף הגיע לשדרות וליישובי עוטף עזה. הפלשתינים הצליחו לקבע בתודעה ששדרות זוהי עיר מופצצת ואין יותר מדי מה לעשות. זוהי מציאות שצריך ללמוד לחיות איתה.
המדינה מתנהגת כמו אבא שרואה את הבריון השכונתי מרביץ לילד שלו ובמקום לטפל בבריון הוא שם על הילד שלו קסדה, שירגיש בטוח, ומתפלל שהבריון לא יפגוש את הילד שלו באיזה פינה אפילהממשלות ישראל לא עוסקות בפתרון הבעיה, חיסול תשתיות הטרור, אלא במיגון. יותר נכון, במגננה מטורפת. כל גן ילדים בשדרות נראה כמו חומת בטון ענקית.
המדינה מתנהגת כמו אבא שרואה את הבריון השכונתי מרביץ לילד שלו ובמקום לטפל בבריון הוא שם על הילד שלו קסדה, שירגיש בטוח, ומתפלל שהבריון לא יפגוש את הילד שלו באיזה פינה אפילה.
בשורה התחתונה: מדינת ישראל מסכימה ש-50% מילדי שדרות סובלים מחרדות ופחדים (על פי סקר שערכנו על - ידי מכון מאגר מוחות שהתפרסם באתר של ערוץ 7). מדינת ישראל מסכימה ש-55% מהצעירים בשדרות רוצים לעוף משם. המדינה מסכימה למציאות הבלתי נסבלת שאין יום ששדרות לא מופגזת ושאנשים חיים בפחד מתמיד.
זה התחיל עם תושבי גוש קטיף, הפכו אותם לאזרחים סוג ב', וזה ממשיך עם תושבי שדרות והנגב המערבי.
מתי הבושה הזאת תיפסק?