חג השבועות, חג מתן תורה, עמד השנה בסימן דו"ח הביניים הקשה של "ועדת וינוגרד" ובסימן הבריחה משדרות תחת מטר קסאמים, ועימהם תהליך כפול: מבול של האשמות קשות כלפי השלטונות, אך גם שפע של מעשי חסד, התנדבות ועזרה לזולת.
כדי לשמור על פרופורציות נכונות, כדאי לזכור שכל אותם מעשים ומחדלים: מכוערים, פליליים, טיפשיים ועלובים שאנחנו מייסרים בהם יום - יום את עצמנו, הם קיימים, ועוד איך, אצל כל העמים האחרים
בזמנים קשים, משבריים, אנחנו היהודים נוטים להתייסר, כלומר: לייסר את עצמנו, ונדמה לי שאין שפה בעולם שיש בה את הביטוי: "חשבון נפש".
הפילוסוף היהודי-גרמני, תיאודור לסינג שנרצח על ידי הנאצים מיד עם עלותם לשלטון, מציין בספרו על השנאה היהודית העצמית: כל עם בעולם שהאויב מציק לו הוא מאשים את האויב בכל צרותיו, חוץ מן היהודים. הם, היהודים, מאשימים קודם כל את עצמם ושואלים: במה חטאנו? המחבר מזהיר מפני הפרזה בעניין הזה, כאשר תהליך של היטהרות עצמית הופך לשנאה עצמית, לדימוי עצמי ירוד, לרגש נחיתות ולדיכאונות.
כדי לשמור על פרופורציות נכונות, כדאי לזכור שכל אותם מעשים ומחדלים: מכוערים, פליליים, טיפשיים ועלובים שאנחנו מייסרים בהם יום - יום את עצמנו, הם קיימים, ועוד איך, אצל כל העמים האחרים. אך הם מודעים להם פחות, מפני שזה איכפת להם פחות. הם מאשימים את עצמם פחות, כי הם דורשים מעצמם פחות. לכן, אל תיטעו כשאתם רואים אצלם חוסר דאגה ושלוות נפש, בעוד שאנחנו "מכים על חטא". הרבה פעמים ההבדל אינו בעובדות אלא בצורה שבה הנפש, הפרטית והלאומית, מתייחסת אל העובדות האלה. ובנידון זה לא נוכל להכחיש שאנחנו עם יחיד ומיוחד, לטוב ולרע.
ואם נשאל: כיצד ומתי זה קרה שנעשינו "גוי אחד בארץ"? התשובה היא שהקולקטיב העברי הישראלי נהייה לעם לא מסביב לניצחון צבאי גדול או כל הישג חומרי אחר, אלא מסביב למתן תורה: מערכת חדשנית, חד-פעמית בהיסטוריה, עול של חובות, אורח חיים מוסרי מוקפד שעם שלם קיבל על עצמו ב"נעשה ונשמע" ואותם הוא נושא עימו כבר כמעט 4,000 שנה.
בימים האלה, שהינם קודרים במיוחד, אני מבקש לחלוק עם הקוראים לא את הראי שלנו, איך אנחנו רואים את עצמנו, אלא את השתקפותנו כאשר מביטים מן החוץ פנימה. איך שופטים אותנו גויים נאורים, מן הטובים והאצילים שבהם, איך הם מעריכים את התוצר של עם שקיבל תורה, ובטוב וברע הוא נושא אותה עימו דרך כל הדורות.
נפתח באחד מגדולי הסופרים האמריקניים, מרק טוויין, שכתב דברים אלה:
"היהודים מהווים סך הכל רבע אחוז מן המין האנושי... ועם זאת תרומתם לרשימת השמות הגדולים בספרות, במדעים, באמנויות, במוסיקה, בכלכלה, ברפואה היא ללא כל יחס לחולשתם המספרית. המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את כוכבנו בהרבה רעש ותפארת ואחר כך הפכו לחלום וחלפו מן העולם. אחריהם באו היוונים והרומאים וגם הם אינם. עמים אחרים קמו והחזיקו את האבוקה שלהם ביד רמה לזמן מה, אבל אחר כך גם היא כבתה, והם היום בדמדומים או נעלמו כליל.
היהודי ראה את כולם ובילה את כולם והנה הוא היום כפי שהיה תמיד, ללא ניוון וסימני זקנה. הוא לא נחלש, אין האטה באנרגיות שלו, ולא קהה מוחו העירני והתוקפני . כל דבר הוא בן תמותה חוץ מן היהודי. כל העוצמות האחרות הן בנות חלוף, ורק הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?".
על כך השיב מי שהיה אולי גדול הסופרים הרוסים טולסטוי:
"היהודי הוא הייצור הקדוש שהוריד אלינו משמים את האש הנצחית והאיר בה את כל העולם. הוא המקור, המעיין והבאר שמהם כל יתר העמים שאבו את אמונותיהם ודתיהם".
ותומס קהיל, סופר אירי, כתב:
כאמור, אנחנו היהודים מבקרים ומייסרים את עצמנו יותר מכל עם אחר, מפני שאף פעם איננו שבעי רצון, לא מעצמנו ולא מן העולם"היהודי נתן לנו... את השקפת העולם שלנו ואת חיינו הפנימיים... אנחנו חולמים חלומות יהודיים ומקווים תקוות יהודיות. מרבית מילותינו הטובות ביותר... הזמן, ההיסטוריה, העתיד, החרות, הקידמה, הרוח, האמונה, התקווה, הצדק – הן מתנות היהודים".
היסטוריון אמריקני, פול ג'ונסון העמיק בנושא ואמר:
"היהודים... עומדים במרכז המאמץ הנצחי לתת לחיי האדם את המעמד הרם – של היות להם ת כ ל י ת".
באותה הרוח כתב מתיו ארנולד, משורר ומבקר בריטי:
"...כל מי שמבקש להתחזק ביישרות ובתום יבוא אל עם ישראל לקבל השראה, כי זה העם בעל חוש הצדק החזק והלוהט ביותר".
ו-ווינסטון צ'רצ'יל אמר:
"יש שאוהבים את היהודים ויש שאינם אוהבים. אבל אדם חושב אינו יכול להתכחש לעובדה שללא כל ספק היהודים הם הגזע החזק והבולט ביותר שהופיע בעולם...".
ראייה מעמיקה ביותר ראתה הסופרת הדרום-אפריקנית, אוליב שריינר, את מקומנו בעולם:
"זה אכן קשה לכל האומות האחרות לחיות ביחד עם היהודים. זה מרגיז ומאוד לא נוח. היהודים מביכים את העולם במעלליהם שהם מעבר לדמיון. הם בודדו עצמם מבחינה מוסרית למן היום שבו אביהם הקדמון, אברהם, הציג לעולם קני-מידה מוסריים מופתיים, את יראת השמיים. הם הביאו לעולם את עשרת הדיברות, ועמים רבים מעדיפים להתקומם נגדם. הם הפרו את חוקי ההיסטוריה על ידי הישארותם בחיים בניגוד גמור להגיון הפשוט ולכל תקדים היסטורי.
...יש להם יד בכל מפעל אנושי מתקדם – אם זה במדע, ברפואה, בפסיכולוגיה או בכל תחום אחר, וזאת – ללא כל יחס לכוחם המספרי. הם נתנו לעולם את התנ"ך ואפילו את "מושיעו". היהודים לימדו שלא לקבל את העולם כמות שהוא, כי אם לשנות ולתקן אותו. אולם רק עמים מעטים היו מוכנים להקשיב להם. יתר על כן, היהודים הציגו לעולם אל אחד, אבל רק מעטים מוכנים למסקנות המוסריות המתחייבות מכך. אומות העולם יודעות שהן היו אבודות בלי היהודים. ובעוד תת-ההכרה שלהם מזכירה להם עד כמה הציוויליזציה המערבית מעוצבת על ידי המושגים שקיבלו ביטוי לראשונה על ידי היהודים, הם עושים הכל כדי לדכא את ההכרה הזאת.
הם מכחישים, והיהודים מזכירים להם שיש לחיים תכלית יותר גבוהה... זה מעבר למה שהם מסוגלים לסבול. מביך אותם להודות בזה, ומעל לכל יותר מדי קשה להם לחיות על פי זה".
והיא מסיימת:
"ההיסטוריה של אירופה במאות האחרונות מלמדת אותנו שיעור אחד: שהאומות שקיבלו את היהודים ונהגו בהם בהוגנות וברחמים – שגשגו. ומאידך, העמים שעינו ודיכאו אותם, רשמו לעצמם את קיללתם".
אביא עוד את דבריו של ג'יימס וולסי, ראש הסי.איי.איי. האמריקני בשנים 1993-1995:
"ביקרתי בבתי כנסת בבר-ובת מצוות של ילדי ידידים. כאשר תבקרו שם, שימו לב למה הם סוגדים לתורה, שהיא חוק בעצמו. הם נושאים את התורה באהבה מסביב לקהילה, פוגשים אותה כידידה וותיקה. אני משוכנע שההערצה הזאת לחוק ולמשפט כניצבים מעל לכל שליט היא מוקד האנטישמיות. היהודים היו תמיד הקורבן הראשון של עריצים בגלל אמונתם ודתם... שהמליכו את הדין מעל לכל שליט. האמונה הזאת נטועה בלב ההיסטוריה ובלב הדת שלהם, ולכן פעמים רבות הם הראשונים שדיקטטוריים, חילונים או תיאוקרטיים, צריכים לדכא.
לא רק שתי הדתות הגדולות בנות אברהם, הנצרות והאיסלם, חייבות חוב גדול ליהדות, כי אם העולם כולו. הסיבה לכך היא, שלפני שלושה עד ארבעה אלפי שנים, בסיני, שבט של פליטים נמלטים מן הדיכוי המצרי נתן לעולם את המושג של שלטון החוק, את הרעיון שהחוק אינו רצונם השרירותי של השליטים, כי אם מקורו מצוי מעליהם.
ארצות הברית אינה מביטה אחורה אל הרומאים או הצרפתים בשיא כוחם כדי לקבוע לעצמה את הדרך איך לנהוג בשליטיה, שליטי האומה החזקה ביותר בהיסטוריה. בסוגיה של היות בעלי העוצמה כפופים לשלטון החוק – אנחנו כולנו יהודים, ותודה להם על כך".
שליחותנו, כלפי עצמנו בתוך מדינתנו וכלפי העולם, לא נגמרה. טובי הגויים, הרואים אותנו מבחוץ וממרחק, אולי מעריכים ומאדירים את כוחנו מעבר למה שמגיע לנו, אך גם אסור שניתפס לקיצוניות הפוכהובחזרה אלינו: כאמור, אנחנו היהודים מבקרים ומייסרים את עצמנו יותר מכל עם אחר, מפני שאף פעם איננו שבעי רצון, לא מעצמנו ולא מן העולם. היהודי מנסה תמיד לתקן את העולם, ופירוש הדבר שהוא מחפש ובודק ומוצא שמשהו, ובדרך כלל הרבה, מקולקל. הבדיקה הזאת היא תהליך קשה, והניסיון לתקן מכאיב. ותמיד יהיה זה ניסיון ועוד ניסיון ואף פעם לא ניתן להגיע לשלמות.
אבל הניסיון הזה, דור אחר דור, כל פעם מחדש בלי לשמוט את הלוחות, הוא שעושה אותנו לעם של "אתה בחרתנו", לעם שקיבל את התורה.
שליחותנו, כלפי עצמנו בתוך מדינתנו וכלפי העולם, לא נגמרה. טובי הגויים, הרואים אותנו מבחוץ וממרחק, אולי מעריכים ומאדירים את כוחנו מעבר למה שמגיע לנו, אך גם אסור שניתפס לקיצוניות הפוכה: לרגשות נחיתות, לביקורת הורסת ולאובדן האמונה בכוחנו המוסרי להיחלץ מהמצוקות שאת מרביתן גרמנו לעצמנו.
לא פחות מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה הארוכה שלנו, באלף גוונים שונים של אמונה, אנחנו עדיין העם שניתנה לו התורה והוא קיבל אותה.