את מועצת יש"ע של היום אפשר לכנות בשם בג"ץ יש"ע, מאחר שמודל בית המשפט העליון כמוסד שלטוני שבוחר את עצמו מצטייר כנר לרגליה של המועצה "הנבחרת". תיפקודה של מועצת יש"ע משקף בלבול כאוטי בין הפונקציה המוניציפלית של המועצה כגוף המנהל את ענייני השלטון המקומי בהתיישבות, דוגמת: חינוך, חשמל, מים, ביוב וניקיון ובין יומרתה לבצע מחטפים שלטוניים כגוף הקובע את המדיניות הפוליטית של יש"ע כלפי המדינה. 
את מועצת יש"ע של היום אפשר לכנות בשם בג"ץ יש"ע, מאחר שמודל בית המשפט העליון כמוסד שלטוני שבוחר את עצמו מצטייר כנר לרגליה של המועצה "הנבחרת"
כשאנשים תוהים מדי פעם על פשר הכוונה בביקורת הפובליציסטית המגנה את התנהלותה של המדינה על פי דפוסים קהילתיים של שטייטעל, אזי עליהם רק להתבונן בדוגמא המובהקת של התנהלות בית המשפט העליון ושל החקיינית שלו, מועצת יש"ע. אלה כאלה התברגו בעמדות כוח שלטוניות ואלה כאלה ממנים את עצמם וממחזרים את עצמם בתהליך של מכבש מתנייע בתדלוק עצמי של פרפטואום מובילה שאינו אפשרי על פי חוקי הפיזיקה, אלא רק בעולם הפנטזיה של מדינת בג"ץ ומועצת יש"ע.
מועצת יש"ע כבג"ץ וכן מרבית ממסדי השלטון בישראל המתברגים במוקדי הכוח הממלכתיים, יושבים על הברז הלאומי שמזרים עבורם הון, שררה ושלטון. כל אחד מהם על פי הפרופורציות המועדפות עליו, מתוך המאגר השופע אך המתכלה של כספי הציבור. כך מתנהלת מדינה שאינה מבינה אפילו את נכסי צאן הברזל של ניהול מדינה. המדינה היא למעשה בבואתו של עם המתפתל עדיין בחיתוליה של מנטליות השטייטעל.
ואם עדיין תוהה מישהו וספק מקנן בליבו באשר לאופייה הקהילתי של הפסבדו-מדינה, אזי באה המציאות ומעלה על נס את תופעת גאידמק. בלי להטיל ספק כלשהו בכוונותיו הנאצלות של ארקדי גאידמק, הרי עצם הופעת הגביר גומל החסדים שמופיע מארצות ניכר אשר בעולם הגדול והרחב ובנדיבות לב מרעיף את כספו על נידחי העיירה וחלכאיה, מגלמת את תמצית הוויית השטייטעל.
אילו לפחות הייתה המדינה מנוהלת כשטייטעל מאורגן היטב, אך ישראל הפכה להיות תמצית הקרתנות במובן הכאוטי, הדקדנטי והגרוטסקי ביותר של המילהמדינה שבה המוסדות הנבחרים: הממשלה הכנסת והרשויות המקומיות מותירים אחריהם ואקום ביצועי, תחיקתי ומשפטי, וכאילו לא די בכך גם מתנהלים בתגרנות קהילתית של שטייטעל, איננה אלא קהילה. בקהילה פרובינציאלית כזאת, הגביר אהרן ברק, הממונה על משפט הציבור מטעם הוד גבירותו העצמית, הוא זה אשר על פיו יישק דבר והוא הריבון אשר על החוק: ברצונו מחוקק, ברצונו מבטל וברצונו פוסל. על פי מודל בג"ץ הגדול, מתמלא לו ואקום יש"ע על ידי הבג"ץ הקטן של מועצת יש"ע.
על פי אותו עקרון קיומי, מגיע גאידמק וממלא את הואקום השלטוני שמותירים אחריהם המוסדות הנבחרים עד כדי הזנחה פושעת של אוכלוסייה המותקפת על יד האויב. אילו לפחות הייתה המדינה מנוהלת כשטייטעל מאורגן היטב, אך ישראל הפכה להיות תמצית הקרתנות במובן הכאוטי, הדקדנטי והגרוטסקי ביותר של המילה.
אלא שהתפישה הפרובינציאלית שמחלחלת לכל רבדי החברה בישראל צומחת מתוך קרקע האדישות הציבורית. כשם שאדישותו של הציבור הרחב היא זאת המטפחת את בית הגידול לעשבים שוטים, דוגמת העריצות השיפוטית של בית המשפט העליון, כך גם אדישות תושבי יהודה ושומרון היא זאת המאפשרת את המשך שגשוגו של הגוף השלטוני המוזר והתופח מעצמו הקרוי מועצת יש"ע.