מדוע 120 נבחרי ציבור לא מסוגלים להתמודד עם הרכב של שלושה שופטי בג"צ? שאלה זו שואל את עצמו שוב ושוב כל אזרח במדינה
מדוע 120 נבחרי ציבור לא מסוגלים להתמודד עם הרכב של שלושה שופטי בג"צ? שאלה זו שואל את עצמו שוב ושוב כל אזרח במדינה. מדוע הכנסת לא מגיבה לפסיקות בעייתיות של בית המשפט העליון בדרך של תיקוני חקיקה? התשובה לדבר נעוצה בתרבות פוליטית מעוותת המקבלת רוח גבית מאמצעי התקשורת.
בית המשפט העליון בישראל הוא מן האקטיביסטים ביותר במשפט המשווה העולמי. בית משפט המתערב חדשות לבקרים בהחלטות ממשלתיות בנושאי מדיניות וממשל, בית משפט המחליט על דעת עצמו כי לו הסמכות לבטל חוקים, בית משפט הנדרש לאשר או לפסול כמעט כל מינוי או החלטה פוליטית במדינה הוא בית משפט מאוד אקטיביסטי הגובל בחוסר לגיטימיות. זוהי רשות שופטת אשר אינה נבחרת על ידי הציבור ונוטלת לעצמה סמכויות לא לה.
השאלה המטרידה כאן היא, מדוע הכנסת לא עושה דבר כדי לבלום את האימפריאליזם השיפוטי שהנהיגו הנשיא בדימוס ברק וחבריו? נשיאת ביהמ"ש העליון, דורית בייניש, מלינה על כך ש"שופטים הפכו מטרה לביקורת לא-עניינית". לצערי, בייניש מנסה להתחמק מביקורת עניינית בנימוקים שטחיים. יתכן והגיע הזמן שגם כבוד השופטת תבין את מגבלות הכוח השיפוטי שבית המשפט ניכס לעצמו ללא רשות וללא סמכות. הרי כל תלמיד לומד בשיעורי אזרחות על הפרדת הרשויות. המחוקק קובע חוקים ובית המשפט מוסמך לקבל החלטות במקרים קונקרטיים, ולמחוקק שמורה הזכות להגיב על פסיקות שיפוטיות שאינן מקובלות עליו בדרך של תיקון חקיקה.
התקשורת המציאה כינוי גנאי מקורי תחת הכותרת: 'חוק עוקף בג"צ'. כינוי זה מוטח אל מול כל ניסיון של תגובה חקיקתית נגד פסיקות בעייתיות של בית המשפטבישראל, הבג"צ מתערב באופן בוטה בהחלטותיהם של נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה. חברי הכנסת מביעים מורת רוח מהפקעת סמכויותיהם, אך כמעט ואינם מגיבים בדרך של תיקון חקיקה נגדי. מדוע כנסת ישראל לא מפעילה את סמכויותיה בהתאם למשטר החוקתי הישראלי? מדוע הכנסת מסכימה דה-פקטו להפיכה שלטונית שמבצעת מערכת שיפוטית ממונה נגד נבחרי ציבור שקיבלו מנדט דמוקרטי? התשובה לכך נעוצה בתרבות פוליטית מעוותת לפיה המחוקק בוחר שלא להפעיל את סמכויותיו ואמצעי תקשורת לוחמניים שהתבלבלו במלחמתם על 'שמירת הדמוקרטיה'.
התקשורת המציאה כינוי גנאי מקורי תחת הכותרת: 'חוק עוקף בג"צ'. כינוי זה מוטח אל מול כל ניסיון של תגובה חקיקתית נגד פסיקות בעייתיות של בית המשפט. כל משפטן סביר בעולם המערבי משפשף את עיניו בתימהון לנוכח תרגום המונח הזה. מי עוקף את מי? ומי הוא זה שכפוף למי? השופטים הם אלו המופקדים על יישום רצון המחוקק וכאשר האופן בו החוק מיושם איננו לרוחו של הריבון מסורה בידיו הזכות והחובה להבהיר לרשות השופטת את רצונו באמצעות תיקון חקיקה. כיצד ייתכן אם כן להאשים את הריבון בכך שהוא מבקש לעקוף את מי שנועד לממש את רצונו? ההיגיון בביקורת אודות 'חוק עוקף בג"צ' איננו עולה על ההיגיון שבביקורת על פקודה עוקפת פיקוד או על מנהל העוקף את עובדיו.
אלא שהאבסורד המובהק הזה הוא אבן יסוד בתרבות הפוליטית בישראל. התקשורת הישראלית מבקשת לסייע בהפיכה שלטונית שקטה של הרשות השופטת נגד נבחרי הציבור, ועל כן היא מנחילה לציבור תרבות פוליטית שלפיה הריבון מנוע מלהביע את רצונו בפני הרשויות שנועדו לממשם. לכן, רק בישראל אנו מוצאים גישה שלפיה ברגע שבית משפט פסק בנושא מסוים, הריבון מנוע מלשנות את פסיקתו. כך יוצא ששילוב של מניפולציה תקשורתית עם מושג חוקתי אבסורדי גורם לכך שהריבונות בישראל עברה מנבחרי הציבור אל שופטים ממונים.