לא מכבר הזדמן לי לעיין במסמך הסברה שנוסח באנגלית רהוטה על ידי הוגה דעות המזוהה עם הימין. מסמך ההסברה מסכם באופן מבריק את התופעה הפלשתינית והשלכותיה על התחייה הלאומית של העם היהודי במולדתו. אך למרות שהמסמך מהווה מלאכת מחשבת מלומדת ומוסרית, הוא סובל ממגבלה אופיינית של דוברי ימין מסוימים שכן הוא מייגע ומתיש את הקורא הממוצע. יתרה מזאת, הוא גם נגוע בנימת ההתבכיינות האופיינית לימין, בבחינת "תראו כמה אנחנו צודקים עד שאפשר להתפקע". 
מסרים כאלה ספוגי קינה וטענה על העוול הנורא שנעשה ליהודים הם בומרנג שמוטח בפנינו, ובצדק. הם מעצבנים את העולם שטוען כנגד הצדק שלנו
מסרים כאלה ספוגי קינה וטענה על העוול הנורא שנעשה ליהודים הם בומרנג שמוטח בפנינו, ובצדק. הם מעצבנים את העולם שטוען כנגד הצדק שלנו: אם אתם כל כך צודקים, אז למה לא רואים את זה בשטח? למרות השימוש בגימיק של כותרת שנונה וטעונת משמעויות סמליות, סיכוייו ההסברתיים של מסמך כזה הם אפסיים, אם ניקח בחשבון את גורלם של ספרים מכוננים בסוגיה הפלשתינית, דוגמת ספרה של ג'ואן פיטרס "מאז ומקדם" שנכתב מעמדה מחקרית של עיתונאית אובייקטיבית. ספרה של פיטרס, שחושף את התרמית הפלשתינית, לא הותיר את רישומו בעולם פרט לסקנדלים תקשורתיים שדעכו.
מסמך ההסברה הנדון משקף שטחיות הרווחת בין דוברי ימין ביחס לתפישת המציאות היהודית. הוגי ימין מבריקים הנמנים עם המנהיגות הרוחנית של המחנה הלאומי, מוצאים את עצמם מתוסכלים לנוכח העובדה שמאמריהם המלומדים אינם מפעפעים לתודעה הציבורית. כישלונה של הבשורה הימנית נעוץ בעובדה שהגיגי הימין נוטים להגביל את הגותם לפנומנולוגיה היהודית, דהיינו: דיון בתסמינים הקיומיים של הפתולוגיה היהודית, ולא לאטיולוגיה היהודית, וחקר הסיבות למצבנו הקיומי הסבוך.
ההגות הימנית האופיינית שמסתפקת בדרך כלל בליבון מצבים לאומיים מפרספקטיבה שטחית ושרק מגרדת את פני השטח של ההוויה הישראלית, נוטה גם לתאר את היהודים כמקופחים האולטימטיביים של האנושות. אלא שבציבור הישראלי, ועל אחת כמה וכמה בעולם, נקלט הזיוף הגלום בקובלנותיו של הימין הצדקני ששוטח את טענות הגעוואלד שלו קבל עם ועולם. לא נותר לו לעולם המצפה מהיהודים להביא בשורה לאנושות, להתייחס לבכיינות היהודית כאל גילוי עלוב של הבטחה שהכזיבה.
על המחנה הלאומי לערוך חשבון נפש נוקב ולתהות בינו לבין עצמו האם אומנם הימין טוב יותר לישראל מאשר השמאלההידרשות לגזירת אדריאנוס, שכפה את השם פלשתינה על ארץ ישראל, כאל מקור צרותינו איננה אלא אמתלה להשתמטות מאחריותנו הבלעדית לגורלנו. הפלשתיניזם הוא כאן, והוא חייב להיות כאן משום שהוא ממלא תפקיד חשוב בעידן שיבת ציון של העת החדשה. הוא מזכיר לנו מי אנחנו. אילולא הוא, מן הסתם כבר היינו מחריבים את עצמנו. אילולא ערפאת הסרבן וחסר הפשרות, למשל, כבר היינו מפקירים לערבים את רובה של ארצנו: כולל הגליל, המשולש והנגב.
על המחנה הלאומי לערוך חשבון נפש נוקב ולתהות בינו לבין עצמו האם אומנם הימין טוב יותר לישראל מאשר השמאל. פובליציסטים ימניים מקבעים בציבור הלאומי דפוסים של רדידות מחשבתית עד כדי סכנה שכן הם נתפשים כמייצגים את הרוח היהודית שממנה תתבשר הישועה לעם ישראל, אך בו בזמן הם מפגינים בורות ביחס לתהליכי העומק של ההוויה היהודית שללא הבנתם מצטיירת מציאותנו הקיומית כתוהו ובוהו חסר פשר.
גילויי דעת אפולוגטיים המאשימים את העולם כולו במצבנו, ויהיו מלומדים ומושכלים ככל שיהיו, לא רק שאינם משרתים את המטרה אלא אף מנציחים את הדשדוש הלאומי בביצת התסבוכת הקיומית. לא המוסלמים, לא הנוצרים, לא הערבים, לא האירופאים ולא הפלשתינים אחראים למצבנו הלאומי האומלל, אלא אנחנו בלבד.
ככל שיותר אנשים יפנימו זאת כן ייטב, ואולי אז נוכל לטכס עיצה כיצד לחזור לדרך המלך.