"גבולות 67 הם רק שלב בדרך לחיסולה של הישות הציונית...". "אילו היינו נסוגים מהשטחים... כבר מזמן היו נוחתים קסאמים בנתב"ג ומנתקים אותנו מן העולם...”. "אין לנו מניין להתנתק ואין לאן להתכנס, בגלל הצורך להגן על קיומה של ישראל". את הדברים הברורים הללו השמיע לפני כמה ימים טומי לפיד בתוכניתו השבועית ברדיו: "השבוע שלי".



כעת ברור שאפילו אם היו אי פעם שוליים טריטוריאליים שעליהם ניתן לוותר לצורך ביצוע ניסויי שלום ודם, היום הם אינם והקו האדום של הביטחון המינימאלי נמצא כבר הרחק מאחורינו

בעוד שבימין לא חיכו לפיגועים, למטר הקסאמים בדרום והקטיושות בצפון כדי לדעת מראש את תוצאות "התהליכים המדיניים" והנסיגות למיניהם, "נזקקו" אחרים לצירוף המחריד של 1,500 הרוגים במלחמת אוסלו, למלחמה בצפון, לעליית החמאס לשלטון והפיאסקו בעזה, כדי להתחיל להיזכר כיצד באמת פועל המזרח התיכון.

כך נולדה התפנית של לפיד שבעבר תמך בהתלהבות ב"התנתקות". כך גם הבין הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, שמדינה פלשתינית משמעותה היא סופה של מדינת ישראל, ברגע שנחשף לחומר המודיעיני כשנכנס לתפקיד ראש אמ"ן. כך מגיע כל אדם סביר לאותה מסקנה, בלי קשר לדעותיו ולנטיותיו הפוליטיות, אם ברצונו להמשיך לחיות כאן.

אלא שקיימים בינינו מי שעדיין ממשיכים לפעול לכיווץ המדינה לקווי 67, "גבולות אושביץ", כפי שכינה אותם שר החוץ לשעבר, אבא אבן ז"ל. הוא היה הסמן השמאלי בממשלות שלאחר "מלחמת ששת הימים", אך היה מפוכח בהרבה משרת החוץ הנוכחית.

העיתונאים והפוליטיקאים הפועלים ללא ליאות למסירת רמת הגולן, יהודה והשומרון אינם מסוגלים לספק הסבר מה ימנע מהערבים לקבל מאיראן נשק, שיטות לחימה ובניית ביצורים תת קרקעיים אדירים שבמלחמה האחרונה בלבנון לא הייתה לצה"ל תשובה יעילה וזולה נגדם. אין להם כל תשובה איך למנוע את הפגזת כל מרכז הארץ בעשרות אלפי טילים? איך יצליחו להמריא מטוסים מנתב"ג ומבסיסי חיל האוויר? ולאן בדיוק ניתן יהיה לברוח מהגיהינום הזה? אין להם גם הסבר רציני מה יפצה על אובדן 70% מהמים של המדינה שמקורם ברמת הגולן והשומרון.

בזמנו היה השלום תירוץ לנסיגות, עד לקריסת הסכמי אוסלו בסערה לפני שבע שנים ולמרות שהיו דו צדדיים למהדרין. הם נחתמו בחגיגיות על מדשאת הבית הלבן ויוזמיהם שזכו לפרס נובל לא חלמו להחזיר אותו ולהתנצל בפני המשפחות השכולות שהותירו. חד צדדיותן של הנסיגות מלבנון ומעזה שהרעו את המצב באופן דרמטי, באה לעולם כתוצאה מההבנה שתמו אשליות השלום. כך צומצם תזרים המזומנים של ועדת פרס נובל, אך זרם הדם שלנו דווקא התגבר.

כעת ברור שאפילו אם היו אי פעם שוליים טריטוריאליים שעליהם ניתן לוותר לצורך ביצוע ניסויי שלום ודם, היום הם אינם והקו האדום של הביטחון המינימאלי נמצא כבר הרחק מאחורינו.

לכן, מי שכעת קורא לנסיגה אין לו מה להציע פרט לדקלום המטומטם, המונוטוני והאפאטי: "כיבוש, כיבוש", והוא קורא למעשה לכניעה לערבים. מי שמקדם את הנסיגה הבאה איבד את האמונה בצדקתנו, נואש מעצם קיומה של המדינה, איבד כל מוטיבציה להילחם על עצם הקיום הפיזי וכבר מחפש אלטרנטיבות. ניתן ללמוד על כך מפליטות פה, כמו למשל זו של עומרי שרון שצולם לפני שנים על ידי החוקר דוד ספקטור ואמר כי אם פרויקט האי היווני יצליח אז: "יש לנו מספיק כסף לשלם לכולנו וללכת מכאן" (nfc, 22.12.03). תמונה רחבה יותר סיפק לנו איש העסקים בני גאון כשאמר ש"המשק נשלט על ידי כ-300 איש...שעסוקים בקניית נכסים במקומות בטוחים בחו"ל... בעבר היווה המגזר העסקי את עמוד השדרה לשמאל הפוליטי בישראל וכיום מרביתם מיואשים ועסוקים בהכנת מקלטים". "אותם אנשי עסקים שולטים בפוליטיקה גם בתקשורת" (ynet 7.10.03). 





אבל החדשות הטובות הן שהרוב הגדול אצלנו התפכח מהאשליות, ודווקא כן מעוניין לחיות כאן גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיני הערבים

אז מה היה לנו כאן? ברוני הכסף המפונקים ושמאלנים מיואשים השולטים בפוליטיקה ובתקשורת דוחפים אותנו כעת להתאבד לאחר שבמשך שנים ניסו לשכנע אותנו עד כמה הצדק עם האויב, כאשר להם מחכים כבר מקלטים מסודרים בחו"ל. גם על נתיב הבריחה הם כבר חשבו. הם חופרים עבור הריקבון העליון מנהרת מילוט היוצאת מקרית הממשלה אל עמק הארזים בדרך לשפלה בעלות של מיליארד שקל, על חשבוננו כמובן.

אבל החדשות הטובות הן שהרוב הגדול אצלנו התפכח מהאשליות, ודווקא כן מעוניין לחיות כאן גם אם הדבר אינו מוצא חן בעיני הערבים. נסראללה שמכנה אותנו "קורי עכביש" אינו קורא את התמונה לעומק, אינו מבדיל בין העם לשכבה הדקה והרקובה שמעליו ומתרשם מהתמונה המוצגת לו בתקשורת. הוא ומרעיו עתידים להיות מופתעים לאחר שחולשת השלטון תפתה אותם לתקוף.

אפילו טומי לפיד החל להוכיח זאת השבוע.