הם נכנסו לחדר בצעדים איטיים מהוססים. מבטיהם הסגירו את הפחד והחשש לדבר על הנושא לשמו הם באו. מעולם הם לא חשבו קודם לכן שהם יגיעו אי פעם למקום הזה ולפגישה הזו, לחדר הטיפולים. הספה קלטה אותם אל תוכה כאילו לוחשת להם סוד ואומרת: "אל תדאגו. אנחנו נעזור לכם ונחזק אתכם. כבר רבים וטובים ישבו בכורסא הזו לפניכם". 
מה עושים עם כל זה? איך מתמודדים עם המציאות אליה נכנסנו? אני חושב כי כאשר אנו מבינים מה קורה לנו, יש לנו יותר יכולת להתמודד עם מה שקורה
"מה לא עשינו עבורה", פתחה האם ואמרה כשהבעת ייאוש וצער גדול ניבטים מפניה הדקות והרזות. "מה לא נתנו לה ועד איפה הלכנו איתה", החרה אחריה בעלה ודבריו הדהדו בחלל החדר שהיה ספוג באווירת צער וייאוש גדולים.
היא הייתה הפרח שבבית ושימשה דוגמא ומופת לכל אחד, ובמיוחד לשמונת אחיה הקטנים אשר הסתכלו עליה ולמדו ממנה כל הזמן. היא הייתה יד ימינה של אימא אשר העדיפה לא לצאת לעבודה ולעבוד כעקרת בית במשרה מלאה. כולם התגאו בה והיה במה להתגאות. מי לא דיבר בשבחה: באולפנא האלטיסתית בה היא למדה, בבית הכנסת בו התפללה המשפחה, בישוב בו גרו ובמשפחה המורחבת הפזורה במקומות רבים בארץ. איפה לא?
הבחורה הגיעה לפרקה. לא קל היה למצוא לה חתן. דרישותיה וציפיותיה היו ברורות, מסודרות ובלתי מתפשרות. אחותה הצעירה ממנה בשנתיים התחתנה שנה לפניה וכבר חבקה בן בשעה טובה, אך זו שלנו: בשלה, בררנית, אינה מוכנה לשמוע כל הצעה ואינה מוכנה להוריד בדרישות הראשונות שלה. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה היא שווה. וכנראה שעד שהחתן המיועד לא יגיע, היא תרגיע את הסביבה את הוריה וחברותיה, ותמתין בסבלנות ובאמונה גדולה.
תפילותיה נשמעו במרומים והחתן המבוקש נמצא ברוך ה'. הוא היה מהשורה הראשונה של הישיבה, "מהמזרח" של אחת הישיבות היותר מוכרות ומקובלות בחברה של המשפחה. הוא היה מוכר לכל התלמידים והרבנים, אהוב על כולם ומוערך על כולם. אין מי שלא ניבא לו גדולות בעתיד.
תאריך החתונה נקבע ברוך ה'. כל בני המשפחה התגייסו לעזור בהכנות כדי להוריד מהנטל הכבד שנפל על הכלה, היות והחתן שקוע היה בלימודו וכמעט לא עסק בענייני בניין הבית החומרי. "מסירות נפש על לימוד תורה", כך הם הגדירו את החיים אותם הם הולכים לבנות יחדיו בעזרת ה', ובעצם כבר עכשיו הם נדרשו להתמודדות הראשונה בעניין. "אני בבית ובעלי בישיבה כל שעות היום ועד שעת לילה מאוחרת", הייתה נוהגת הכלה לומר ולהרצות לכל בני המשפחה. הוא נמצא בכולל ימי שישי, בישיבת בין הזמנים, בחגים ועוד.
מי שלא השתתף בשמחת החתונה המדוברת לא זכה כנראה להשתתף בשמחת חתן מעולם , כך דיברו כולם לאחר החתונה. "באמת היה שם משהו מיוחד", הוסיפו בני הזוג היושבים מולי ומספרים באריכות רבה אודות בתם וחתנם.
נגמרו שבעת ימי המשתה. החיים התחילו לחזור להרגלם ולהיכנס למסלול החדש. "הבת הבכורה נשואה ברוך ה'. זוהי הייתה שמחה גדולה לכל בני הבית ולנו כהורים. אתה כבר מתאר לעצמך עד כמה".
ימים עברו. יום רדף יום ושבוע רדף שבוע ומשהו התחיל לחרוק. זה לא היה כמו שהיה, לא כמו שחשבו כולם ולא כמו שציפו. "סדקים קטנים החלו לבקוע במערכת היחסים בין הזוג הצעיר ובנינו", מספרים לי הורי הכלה. המפגשים כבר לא היו כל כך נעימים והיה מתח באוויר. ההורים הרגישו שהם בצד. החתן היה מבקר אותם על כל מה שהם עושים, אומנם זה היה בשקט ובלחישות אבל זה היה שקוף. אי אפשר היה שלא לראות את המציאות החדשה כפי שהיא. "בסעודות שבת כאשר הזוג הצעיר היה מתארח אצלנו", סיפרו ההורים בקול חנוק מדמעות, "הבת ובעלה היו מתלחשים לאורך כל הסעודה איש עם רעהו בנושאים רבים ופעמים רבות היו אף לומדים פרשת שבוע לבד, כאילו שאר בני הבית היושבים סביב השולחן אינם קיימים כלל. הם היו ולא היו. הם היו מנותקים ומנוכרים. מתח, עצבנות וכעסים החלו להיות נחלת הבית שלנו", המשיכו ההורים לספר את שקרה כשהם בולעים את דמעותיהם ומכסים את פניהם מבושה.
ההורים היו מיואשים, כועסים ולא מבינים: "האם זה החתן עליו דיברו כולם נכבדות? האם זו תורה וזו שכרה?".
גם כאשר ילדינו מתחתנים, עדיין הם ממשיכים להיות ילדינו ואנחנו כהוריהם לעיתים עדיין יש לנו מה ללמד אותם, להעיר להם ולומר להם וכו'אכן, הייתה זו מציאות קשה וכואבת. האמת שכל סיפור הוא מיוחד, כל סיפור כואב לאותם אנשים הבאים ומספרים אותו, אבל כאן, במקרה שלנו, הכל ברור וההורים עומדים בפני שאלה קשה איך ממשיכים מכאן הלאה? איך מתקדמים? איך בונים את הקשר עם הילדים לאחר שיצאו מהבית והלכו לבנות את הקן הפרטי שלהם? איך מאפשרים את הלבד בלי לוותר על בניית הביחד?
צריך לדעת כי זה דרכו של עולם. מחד, אנו ההורים מאוד מעוניינים שילדינו אשר הגיעו לפרקם ימצאו את בן או בת זוגם ויבנו בית בישראל בקדושה ובטהרה, אבל מאידך לעיתים קשה לנו להשלים עם עצם עזיבת הילד את הבית.
דווקא במקרה שלנו כשמדובר בבת בכורה, יד ימינה של האימא ודוגמא לכל אחיה ואחיותיה, טבעי הוא כי לצד השמחה יתלוו אצל האם גם רגשות אחרים: "איך עזבת אותי לבד עם הנטל הכבד של כל הילדים? איך השארת אותי לבד עם כל העול של הבית? מי יעזור לי עכשיו בעבודה עם הילדים הקטנים ומי ישמש דוגמא טובה לקטנים כפי שאת היית בשבילם", ועוד מחשבות מהסוג הזה.
גם החשש איך הבת תסתדר במסגרת הבית שלה על כל המשמעויות שבדבר, מלווה לעיתים אותנו ההורים ומשאירה אותנו דואגים ומודאגים.
מה עושים עם כל זה? איך מתמודדים עם המציאות אליה נכנסנו? אני חושב כי כאשר אנו מבינים מה קורה לנו, יש לנו יותר יכולת להתמודד עם מה שקורה. ולכן, כאשר אנו יודעים כי חלק מהתחושות ומהקשיים קשורים אלינו, למצב שלנו ולתסכול שלנו, זה עצמו כבר מלמד אותנו היכן אנו נמצאים וזה נותן לנו כיוון מה לעשות ומה לא לעשות. כאשר אנו מבינים כי הבעיה או הקושי הם שלנו, נעשה כל שביכולתנו לא להעביר את הקושי לילדינו ונשתדל אנחנו להתמודד עם עצמנו בכוחות שלנו או נבקש עזרה מגורם חיצוני. יוצא אם כן, כי בתחילה עלינו לברר לעצמנו מה קשה לנו ולמה קשה לנו? לחפש את שורש ומוקד הבעיה ולשים את האצבע במקומות הנכונים. ולפי הבירור הזה להתחיל לפעול בכוחות עצמיים או בקבלת עזרה על ידי גורם חיצוני.
אבל עדיין אין זה הכל. לעיתים גם הזוג הצעיר אשם. גם לזוג הצעיר יש בעיה ועליהם לשים לב אליה ולטפל בה. אין אני אומר כי הזוגות הצעירים תמיד צודקים ואין לנו כהורים יותר מה לומר להם. לדעתי, אין זה נכון כלל. גם כאשר ילדינו מתחתנים, עדיין הם ממשיכים להיות ילדינו ואנחנו כהוריהם לעיתים עדיין יש לנו מה ללמד אותם, להעיר להם ולומר להם וכו'. השאלה היא אחת: כיצד? כיצד לומר ולהעיר לבן או לבת שזה עתה התחתנו והקימו לא מכבר את ביתם? כיצד אפשר לבוא אליהם עם נושא מסוים שאנו לא מסכימים איתו וברצוננו לשוחח עליו?
כמדומני שנקודת המפתח היא הכעס. חובה עלינו להסיר כל כעס מעלינו, לבוא לברר וללבן ממקום נקי וטהור. לבוא ממקום של רצון. להבין מחד ולומר מאידך. אנחנו כנראה לא נשנה את ילדינו מהר מאוד בגילאים הללו, ומה שלא הספקנו עד עתה כנראה גם לא ייעשה עכשיו. מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא לגרום לילדינו להבין את המקום שלנו כהורים: את הכאב שלנו, את הצער שלנו ואת האכזבה שלנו.
כאשר הדברים נאמרים ברוגע ובנחת, לא בכעס ולא לפני אנשים אחרים, יש סיכוי שהדברים ישמעו ויהדהדו בחלל האוויר ויפעלו את פעולתם בהמשך הזמן.
כמובן שחשוב, כמו בכל דבר, למצוא את הזמן המתאים והנוח לכם ולהם. חשוב שהזמן יהיה שעת רוגע ושלווה, כאשר אף אחד לא לחוץ ויש סיכוי גדול שתהיה הקשבה ויתפתח דיון: דיאלוג ולא מונולוג. נראה לי, כי להשאיר כאבים משמעותיים בבטן לאורך זמן זה לא טוב. מגיע יום והם יוצאים החוצה ומתפוצצים, ואז כבר אין לנו שליטה על מה שקורה, לא על מה שאנו אומרים ולא על איך שאנו אומרים ובוודאי לא על מה שיאמרו ילדינו. ואז אנו שואלים את עצמנו: איך הגענו למצב הזה? מה לא עשינו כמו שצריך עד עכשיו? למה השארנו את זה אצלנו כל כך הרבה זמן, והגענו להיכן שהגענו?
ונקודה אחרונה לסיום:
כידוע, מחוכמת החיים הנמסרת מאב לבנו, לא תמיד הכל הולך לנו כמו שאנו רוצים ומתכננים. לא תמיד הכל הולך לנו בקלות בלי בעיות וקשייםכידוע, מחוכמת החיים הנמסרת מאב לבנו, לא תמיד הכל הולך לנו כמו שאנו רוצים ומתכננים. לא תמיד הכל הולך לנו בקלות בלי בעיות וקשיים. ואנו כהורים מנסים לאורך כל השנים לחנך וללמד את ילדינו איך להתגבר על בעיות ומכשולים, איך להתמודד עם קשיים ועם מצבים לא נעימים שעוד יתגלגלו לפתחם בעתיד, בתחומים שונים ומגוונים. כמדומני שאין כמו דו שיח בין הורה לבנו, דווקא אחרי הנישואין כפי שתיארנו לעיל עם כל המגבלות והתנאים המוזכרים.זה יכול ללמד אותו פרק משמעותי ורב חשיבות בהתמודדות עם העולם והקשיים שלו.
לשמחתי, מהקשר שלי עם בני הזוג הנ"ל אשר קיבלו את הצעתי הנזכרת אני שומע כי מערכת היחסים ביניהם ובין בתם וחתנם הולכת ומתחזקת כל הזמן. הם למדו ביחד איך לנהל שיחות על נושאים שמפריעים אחד לשני מתוך כבוד הדדי והערכה לכל אחד ואחד. וברוך ה' המערכת הזוגית הצעירה נבנית ומתחזקת לצד שמירה ובניית קשר חיובי עם ההורים.
כותב המאמר הוא יועץ אישי, זוגי ומשפחתי. לתיאום ייעוץ - סלולארי: 052/5666968 טלפון: 02-9973003