בעזה מתנהלת מלחמת כנופיות אכזרית, וראש ממשלתנו אומר שהוא מודאג מכך שאין ביכולתם של "הכוחות הפרגמאטיים" לעמוד מול "הכוחות הקיצוניים". בימי אוסלו העליזים קראו לזה "המתונים" מול "אויבי השלום", והמהדרין נהגו להוסיף "אויבי השלום משני הצדדים", כאילו סימטריה כזו. לנו יש אופוזיציה שנואמת בכנסת ומארגנת הפגנות, וגם להם יש אופוזיציה שמפוצצת אוטובוסים ומרסקת לחתיכות אימהות ותינוקות. מחנה השלום הישראלי צריך לשלב ידיים עם מחנה השלום הפלשתיני ויחד להילחם באויבי השלום משני הצדדים. די מהר היו סימנים לכך שבצד הפלשתיני אנשי השלום ואויבי השלום משתפים פעולה ביניהם, ולפעמים אלה אותם אנשים עצמם. אבל "הכוחות הפרגמאטיים" בצד הישראלי סירבו בעקשנות לראות.



אז זהו חברים. עכשיו שאברום עזב אותנו לבד ושמעון סוף סוף נבחר, מותר כבר לצאת מהבונקר ולהסתכל על המציאות בעולם האמיתי

ערפאת אישית ארגן פיגועים ושילח מפגעים. הוא הבריח מבוקשים ונשק במכונית השרד שלו, נאם ביוהנסבורג על ג'יהאד ועל שחרור ירושלים, הטלוויזיה שלו שידרה הסתה, ותוכניות הלימודים שלו חרחרו מלחמה ואנטישמיות. הוא עשה הצגות עלובות של כאילו מעצר וכאילו משפט נגד מחבלים רוצחים כדי שלא להסגיר אותם לידי ישראל, ואפילו לא טרח להעמיד פנים שזה ברצינות. כל ילד בעזה ידע שזה צחוק, וצחק עלינו. אבל פה אסור היה לראות את זה והס מלדבר על זה, כי הוא הרי ראש "הכוחות המתונים". כאשר הגיעו מים עד נפש אמרו עליו, לכל היותר, שהוא "לא מספיק נלחם בטרור". כאילו אל קאפונה לא מספיק נלחם בעבריינות וסטלין לא מספיק נלחם בקומוניזם.

אבו מאזן קורא

ערפאת כבר איננו איתנו, אבל לא אלמן ישמעאל. אבו מאזן הפרגמאטי ממלא את משבצת כוחות השלום ואנשיו המתונים מחולקים לעשרה ארגונים מזוינים שונים: משמר הנשיאות וכוח 17, הביטחון המסכל, תנזים וגדודי חללי אל אקצא, שביבה ועוד כהנה וכהנה. ועכשיו הם שוחטים בפרגמאטיות את יריביהם מהחמאס, ומפציצים במתינות את אגף הילדים של בית החולים בעזה.

אלא שאיכשהו קרה ולא ברור איך שגם לארגונים החמושים של החמאס יש נשק, תחמושת ורימונים והם נלחמים בחזרה: גדודי עז א דין נגד חללי אל אקצה, כוח הנייה נגד משמר דחלאן והג'יהאד האסלמי נגד התנזים הברגותי. והעניין מדאיג את ממשלת ישראל, כי נראה שהלוחמים הפרגמאטיים שוחטים פחות מדי קיצוניים לפני שהם נשחטים בעצמם. אולמרט קורא למערב להתעורר. וכיאה למנהיג מתון גם אבו מאזן קורא. הוא קורא לכל הכוחות להפסיק מיד את האש והוא משגר לעזה שליחים מיוחדים לפיוס. אבל בהיותו פרגמטיסט, הוא עצמו נשאר ברמאללה מוקף מאבטחים ושומרים. מבחינה זו, אגב, חאלד משעל מתגלה כלא פחות פרגמאטי. הוא מפקד על כוחותיו בעזה באמצעות קשר טלפוני מדמשק.



זה לא צריך לייאש אותנו ולא לגרום לנו לברוח מכאן. אם נרצה הם לא ישיגו את מטרתם לעולם, וככל שיתאמצו הם רק יתבשלו יותר ויותר בתוך המיץ של עצמם

אז זהו חברים. עכשיו שאברום עזב אותנו לבד ושמעון סוף סוף נבחר, מותר כבר לצאת מהבונקר ולהסתכל על המציאות בעולם האמיתי. אין שם שום כוחות פרגמאטיים, לא ארגונים מתונים ולא מחנה שלום. הפתח' לא פחות קיצוני מהחמאס, והחמאס לא פחות פרגמאטי מהפתח. הוויכוח הוא טקטי בלבד: האם כדאי להקים קודם מדינה פלשתינית קטנה ומתוכה לצאת למלחמה בישראל או שהמלחמה בישראל תהיה יעילה יותר אם הפלשתינים יסרבו לכל הסדר ולכל הכרה ויכריזו בגלוי על המטרה שלהם. על המטרה עצמה אין להם ויכוח. אף אחד שם לא מדבר על שלום לא בגלל הכיבוש ולא בגלל המחסומים, אלא בגלל שהמטרה היא מלחמה של כולם. הם מתווכחים רק על השאלה: איך אפשר לעשות את המלחמה בישראל הכי טוב?

שני דברים טובים



בחמאס מודים בזה בגלוי, ובפתח' מדברים על זה ברמזים עבים כמו פיל. אבל בכל מקום שבו יש חשש שאולי הרמז לא יובן, כמו למשל: בבתי הספר ותוכניות הלימודים, שם גם הפתח' מדבר בגלוי. שהילדים לא יטעו, אפילו המתון שבפרגמאטיסטים, פייסל חוסייני, לא הצליח להתאפק ופלט שהרשות הפלשתינית נועדה להיות הסוס הטרויאני שיחריב את ישראל. המטרה משותפת לכולם וקדושה בעיני כולם: מלחמה בישראל עד רדתה. לא הכיבוש של 67', אלא הכיבוש של 48'. בשנים האחרונות אפילו הוויכוח הטקטי הצטמצם. גם הפתח' כבר לא רוצה באמת לקבל מדינה בגבולות 67', אלא הוא רוצה רק לדבר עליה. הוא רוצה לעשות קולות כאילו, ולהפיק מזה רווחים מדיניים.

זה לא צריך לייאש אותנו ולא לגרום לנו לברוח מכאן. אם נרצה הם לא ישיגו את מטרתם לעולם, וככל שיתאמצו הם רק יתבשלו יותר ויותר בתוך המיץ של עצמם. אנחנו רק צריכים לדעת את המציאות האמיתית ולא להזות עולם דימיוני. ומבחינה זו קרו השבוע שני דברים טובים: גדול ההוזים והבדיוניים של ישראל נבחר להיות נשיא ונוטרל מהעשייה המדינית ובמפלגת העבודה נבחר המועמד הפחות נחמד, אבל זה שכבר יודע שהפלשתינים לא רוצים מדינה. הם פשוט לא רוצים את זה, ואנחנו לא יכולים להקים להם אותה בכוח. על אהוד ברק אפשר לומר כל מיני דברים, אבל את זה הוא כבר למד: הוא האיש שהסתכל לערפאת בלבן של העיניים, הציע לו מדינה בגבולות 67' וקיבל סירוב.