המחזה "חברון" שמופק בשיתוף פעולה של התיאטרונים "הבימה" ו"הקאמרי" נכתב על ידי תמיר גרינברג, בוים על ידי עודד קוטלר, ומבוצע על ידי השחקנים אפרת אביב, ראידה אדון, נדב אסולין ואחרים.
מבין שמונה - עשר שחקני המחזה, שבעה הם ממוצא ערבי. אחת מהם היא בת כלאיים, יהודיה ערביה, אך לפי הדוגמא האומללה של ג'וליאנו מר לא ניתן לצפות לברכה כלשהי משכמותה
ההפקה הבימתית מוגדרת על ידי מבקרי האמנות כמחזה פוליטי. בפעם המי-יודע-כמה נשאלת השאלה כיצד זה מחזות פוליטיים, המופקים על ידי התיאטרונים המובילים במדינה, מזוהים תמיד עם סדר היום של השמאל הקיצוני.
תמיר גרינברג הוא משורר המוצא את פורקנו היצירתי בסדנת "תרבות וספרות" מבית היוצר של העיתון לאנשים חושבים, "הארץ". בריאיון אינטרנטי שנערך לפני מספר שנים ענה בני ציפר, עורך מדור תרבות וספרות של עיתון "הארץ", לשאלה בעניין היעדרותו של גרינברג מהמדור בזו הלשון: "תמיר גרינברג חדל לפרסם שירים, מפני שעד כמה שידוע לי הוא עסוק בכתיבת מחזה שיוצג כנראה בקרוב. אני מצפה כמוך לנביעה מחודשת של מעיין שירתו".
עודד קוטלר מיודענו הוא מוותיקי אמניו של השמאל הקיצוני, ואין צורך להכביר עליו מילים מיותרות.
מבין שמונה - עשר שחקני המחזה, שבעה הם ממוצא ערבי. אחת מהם היא בת כלאיים, יהודיה ערביה, אך לפי הדוגמא האומללה של ג'וליאנו מר לא ניתן לצפות לברכה כלשהי משכמותה.
סדר היום הפלסטיניסטי של השחקנים הערבים הוא ברור מאליו, ואין לי כלפיהם שום טענות. הם מנצלים את עיסוקם האמנותי על מנת לקדם את האידיאולוגיה של מדינת כל אזרחיה בתחילה, ולאחר מכן על פי המתכונת ההיסטורית הידועה והמוכרת, מדינת אזרחיה האיסלמו-ערבים.
שורש בעייתנו הלאומית מתמצה כצפוי באותם שחקנים בעלי שמות עבריים הנוטלים חלק פעיל ומסור במחזה השטנה מתוך תחושת שליחות נעלה. ההיסטוריה מלמדת שבוגדי העם היהודי הם בראש ובראשונה שוטים המתמסרים להפצתו של כל מסר אנטישמי מזדמן המוגש לקהל בקישוט של ערכים נשגבים.
לא בכדי חברון העברית היא הממוקדת בכוונת הצלפים של אותה ברית יהודית-ערבית בלתי קדושה בחסות התיאטרון הלאומי. נשאלת השאלה איזה לאום בדיוק מייצגת "הבימה": יהודי, ערבי, יהודי-ערבי, פלסטיניסטי, איסלמו-יהודי, קוסמופוליטי... או אולי איזושהי מוטציה לאומית חדשה על פי מיטב דמיונם נטול הרסן של מפיקי המחזה ומבצעיו.
מסתבר ששוכני הבועה התל-אביבית מייצרים מתוכם זרם בלתי נדלה של מתקני עולם שחזונם הנאור מסתכם בטיפוח המיתוס הפלשתיני על חורבותיה של מדינת היהודים. בעוד כיבי המוגלה התל-אביבית מפרישים את ארסם לתוך דמו של העם היהודי, מתעשתים אביריו של מסדר פלסטינוס בפעם המי-יודע-כמה למסע צלב מחודש להגנת פלסטין מפני הכופרים היהודים.
מחבר המחזה ומפיקיו מעלים על נס את האיזון האמנותי הקדוש בין יהודים ובין ערבים, אלא שהפעלולים הדרמתיים היומרניים אינם מבשרים שום חידוש רעיוני עמוק פרט לאותם להטוטי בימה זולים וילדותיים להטמעת מסר "הכיבוש". גם כאן בפעם המי-יודע-כמה נשאלת השאלה היכן הוא אותו תיאטרון עברי ראוי לשמו אשר יעלה על בימתו מחזה מופת אודות סוגיית המפתח של ההוויה היהודית בארץ ישראל: עד מתי ישטה בנו הפלסטיניזם שכל תכליתו ומהותו מגולמת בהנצחת הכיבוש הערבי של אדמות ארץ ישראל...
אם חוגי התיאטרון הישראלי אומנם מעדיפים להיענות לאתגרים דרמתיים רציניים, מוטב שייחלצו בעוד מועד מהדשדוש הריקני בביצת השקר הפלסטיני
אם תיאטרון "הבימה" מתיימר עדיין לכנות את עצמו במונח המחייב "לאומי", מן הראוי היה שישקול להעלות על בימתו את המחזה "אספקלריה". על פי מיטב פעלוליה של המטפורה עתירת הדמיון, יבחנו את עצמם אביריו היהודיים של מסדר פלסטין באספקלריית ההיסטוריה היהודית. מתוך אותה התעלות נפש שבה הם מבכים את מר גורלם של חלכאי פלסטין, יבחנו השחקנים הנרגשים את בבואת עצמם המשתקפת מן האספקלריה הפלאית בדמות בוגדיו ומלשיניו של העם היהודי לדורותיו.
כאמור, מחבר "חברון" חותר להטמיע בקהל הצופים את המסר הרעיוני הגלום במחזהו באמצעות כלים דרמתיים חריגים המתבטאים בין השאר באנימציה של דומם ובהאצלת אווירה סוריאליסטית של אחרית הימים. ניצולם של אמצעים דרמתיים כה קיצוניים להעברת מסר כה "ברור מאליו" מלמד שאובססיית הטבילה המזככת באמבט הסבל הפלסטיני מתחילה למצות את עצמה.
אם חוגי התיאטרון הישראלי אומנם מעדיפים להיענות לאתגרים דרמתיים רציניים, מוטב שייחלצו בעוד מועד מהדשדוש הריקני בביצת השקר הפלסטיני. ההיחלצות מהמלכוד הנוכחי של תיאטרון תעמולתי, חשוך ומגויס אל אמנות דרמתית ראויה לשמה, מצריך פאזת ביניים של הסתגלות להרגלי משחק משוחררים מדפוסים אנטישמיים. התבוננות עצמית בבבואות כפיליהם ההיסטוריים, המשתקפות מתוך אספקלריית הקיום היהודי, אולי תבהיר לחוגיו הנאורים של התיאטרון הישראלי את כרוניקת החידלון הגלומה במצעד האיוולת של "נאורות" המגויסת לשירות האויב.