הכתרתו של שמעון פרס תהיה מלווה בשפע של טקסים ומליצות. רבים יתחרו ביניהם בקשירת עיטורים לראשו של האיש שיחליף את משה קצב בתפקיד הנשיא, שישיב את הכבוד האבוד למוסד הנשיאות ושיהפוך את משכן הנשיא למה שהוא אמור להיות, גורם מסמל ומאחד למדינת ישראל ולעם ישראל. אחרי פרשת קצב הכל יעסקו בהשוואת פרס לקודמו, ורק מעטים ישאלו: האם הנשיא החדש ראוי לשמש סמל? ועוד פחות ישאלו: סמל למה?
ניתן לחלק את חייו הארוכים של שמעון פרס ואת חייה הקצרים יותר של מדינת ישראל לשני תקופות: עד 1993 ואחרי 1993. קו פרשת המים הוא ה-13 בספטמבר 1993
ניתן לחלק את חייו הארוכים של שמעון פרס ואת חייה הקצרים יותר של מדינת ישראל לשני תקופות: עד 1993 ואחרי 1993. קו פרשת המים הוא ה-13 בספטמבר 1993. תאריך זה נתפש בעיני רבים אז, ובעיני הרבה פחות היום, כמפנה במעמדה של ישראל במרחב וכפריצת דרך לשלום. תאריך זה נתפש בעיני רבים אז, ובעיני רבים יותר היום, כמפנה במעמדה של ישראל. אבל דווקא בכיוון ההפוך, בהידרדרות לסיכון שהתממש בספטמבר 2000, כאשר פרצה מלחמת אוסלו, התוצאה הבלתי נמנעת והצפויה מראש של ההסכם האומלל באותו שם.
מי שמסמל יותר מכל פוליטיקאי ישראלי אחר את קו השבר הזה הוא שמעון פרס. הוא האיש שדחף להסכם, שהפיל את יצחק רבין למלכודת המסוכנת שממנה רבין לא הצליח להשתחרר למרות שניכרו בו ניצני התפכחות מהאשליה, שהיה השושבין של הכנסת צבא הכיבוש הפלסטינאי בראשות רב-המחבלים ערפאת לתוככי הארץ, שקיבל את פרס נובל לשלום והפך אותו לפרס נובל לטרור, ושיצר את הפילוג המתמשך בציבור היהודי בארץ בין המכורים לאשליית ה"שלום" לבין מי שקראו נכונה את המציאות. מי שאחראי יותר מכל אחד אחר למציאות זו ולשסע זה אינו האיש המתאים לשמש כסמל מאחד.
אחת משעותיהם היפות של שמעון פרס, אז שר הביטחון, ושל מדינת ישראל הייתה זו שבה נפלה ההחלטה על מבצע יונתן, שחרור החטופים מאנטבה הרחוקה. מבצע זה היה גולת הכותרת ונקודת השיא של מלחמתה של ישראל מול הטרור. אחריו ניתן למנות בעיקר נקודות שפל: ההכרה בארגון הטרור לשחרור פלסטין כולה, עסקאות מפוקפקות עם ארגוני טרור שהרגילו את האויב לחטוף ולסחוט, הגירוש מרצועת עזה וצפון השומרון, הכישלון במלחמה השנייה בלבנון, שבע שנות הפקרת שדרות ובנותיה לירי הקסאמים, הזמירות על הצורך בחיזוק ארגוני טרור מסוימים, ועוד.
פרס היה שותף לשיא ולסמל של 4 ביולי 1976, מבצע אנטבה. פרס הוא אדריכל השפל והסמל של מצעד האיוולת שהתחיל ב- 13 בספטמבר 1993, כאשר שמו מזוהה עם הנורא במחדליה של מדינת ישראל.
אין הוא יכול לשמש סמל למדינת ישראל הנאבקת על קיומה.
אותו מעשה הניח את התשתית ל"חזון 2 המדינות", לאיום בעקירת מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם, ולגירוש בפועל של אלפים מהם. מדובר בחבלה הקשה ביותר בחזון הציוני, ובהשמטת הקרקע תרתי משמע מתחת לפתרון הבעיה היהודית. מאז עוסקות ממשלות ישראל יותר ויותר בטיפול ב"בעיה הפלסטינאית" וב"זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינאיים אל מערב הירדן, ומנגד: פחות ופחות במימוש חזונו של הרצל, בטיפול בבעיה היהודית, במימוש זכות השיבה של יהודים לארצם, ובשיקום רבבות יהודים שהוגלו בתוך ארצם.
אין מסר יותר שלילי לעולים פוטנציאליים מאשר הגירוש ותוכניות הגירוש של ממשלות שרון ואולמרט, ממשיכי הדרך וקבלני הביצוע של "חזון 2 המדינות". מי שהביא למציאות זו אינו יכול להיות סמל להזדהות העם היהודי בתפוצות עם מדינתו.
ניסיון העבר עם פרס אינו מבשר טובות לעתיד. אין כל סיכוי שאדם בגילו ישתנה. מכאן שהרגליו ותרגיליו של פרס משכבר הימים צפויים לאפיין גם את תקופת נשיאותו: חתרנות בלתי-נלאית, נטייה לתרגילים מסריחים, העדפת התרועעות עם מנהיגי תבל במקום לשמש כנשיא לאזרחי ישראל, ניסיונות לקדם את סדר היום השמאלני שלו שנכשל גם מתוך בית הנשיא ובאצטלה של ייצוג כל העם, הזמנת ראשי המחבלים למשכן הנשיא, ועוד.
אין מסר יותר שלילי לעולים פוטנציאליים מאשר הגירוש ותוכניות הגירוש של ממשלות שרון ואולמרט, ממשיכי הדרך וקבלני הביצוע של "חזון 2 המדינות"
ממרומי תפקידו כאזרח מס' 1 קשה להניח שאדם כה פוליטי כמוהו יתנזר מקידום סדר היום האובססיבי שאליו חתר ב-14 השנים האחרונות או מהתערבות בלתי נסבלת בתפקודה של הממשלה. היותו מזוהה באופן כה הדוק עם מחצית אחת של הציבור צפויה להפוך אותו לנשיא של אותה מחצית, בעוד שהמחצית האחרת תרגיש שאין לה חלק ונחלה במשכן הנשיא. מצב זה עתיד לפגוע במוסד הנשיאות במקום לשקם אותו.
ניתן לשקול האם יש צורך בתפקיד הנשיא, אבל כל עוד לא הוחלט לבטלו מן הראוי היה שהנשיא יהיה דמות ייצוגית המקובלת על כלל הציבור ולא כזו שמעוררת התנגדות קשה בקרב רבים וטובים.
אין זה פשוט להיות אבל בין חתנים ולהצביע על אי-התאמתו של הנשיא הנכנס לתפקיד הרם. יחד עם זאת, המועקה לנוכח פרשת הנשיא היוצא אסור שתימנע ביקורת על מי שמעורר חששות כבדים בקרב רבים מאד מאזרחי ישראל. 14 השנים האחרונות אינן מעוררות תקווה בקרב מי שהחזון הציוני יקר להם יותר מ"חזון 2 המדינות". תפקודו של פרס ב-14 השנים הללו מעצים את הספקות לגבי הרוח הצפויה לנשוב מבית הנשיא.