בזמן שירותי בצה"ל הייתי בנח"ל המוצנח. בז' באב קיבלנו כנפי צניחה ואת הקורס סיימנו יומיים קודם. בין לבין הספקנו מסע לילי ארוך לשטח, אימון מפרך ומסע נוסף לבסיס שלנו. שם, בטקס חפוז, ענדו לנו כנפיים. מיד עם סיומו רצתי לטלפון הציבורי, בימי הטרום- סלולארי התור שהשתרך שם היה תמיד ארוך, אך הפעם לא. היה ניצב שם רק סמל אחד שבדיוק גירש מישהו, וגם לי הוא הסביר שהטלפון מקולקל. דהיינו, ניתן לטלפן חופשי ללא אסימון, ולכן הוא שומר שלא ירוששו את המדינה.



אכן, תשעה באב הוא יום אבל וכאב לאומי, ובה בעת כל אחד יוצק בו את עצמו את המטען שהוא נושא על כתפיו שלו. בתוך חורבן הבית נמסכים אסונות אחרים, לאומיים, במשקפיים האישיות

"אני מוכרח לטלפן", ביקשתי. נימת הדחיפות בקולי שכנעה אותו. "טוב, קצר", הוא פסק. טלפנתי הביתה לאבי ז"ל (שהלך לעולמו כשנתיים לאחר מכן). הוא לא ידע שאני בקורס צניחה. אחי ז"ל שנהרג תשעה חודשים מאוחר יותר, שבר רגל בצניחתו השלישית, ואז זכרתי היטב את התגובה בבית כשהגיעה הידיעה על הפציעה. הורי היו ניצולי שואה. הם היו מבוגרים בגילם שעובדת השירות הצבאי גרמה להם הרבה נדודי שינה. אנו היינו כל עולמם. אבי, אף שלחם במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי, לא הכיר את ההוויה הישראלית.

צלצול, ואבי הרים את השפופרת. "אבא, מזל טוב ליום - ההולדת". הוא שמח שזכרתי והודה לי. "אבא, יש לי מתנה בשבילך", המשכתי, "יש לך בן צנחן בצה"ל". שקט השתרר בקו. יכולתי לראות אותו בעיני רוחי: ניצול יחיד מכל משפחתו שעלה ארצה ורואה בעיניו את הגשמת חלומו האישי, שהוא בעצם חלום דורות של עם. הוא שתק ויכולתי לשמוע את ההתרגשות גואה בו. הסמל הביט בי, וראה כנראה את ההבעה בפניי. הוא זז הצידה וסימן לי שאדבר כרצוני. תקציב המדינה היה יכול לשאת את השיח ההיסטורי, הלאומי הזה. קל היה, באותה שנה, לנחש את התשעה באב של אבי שהיה עם נופך שונה מקודמיו. לקינות הייתה מנגינה שונה בפעם ההיא.

אכן, תשעה באב הוא יום אבל וכאב לאומי, ובה בעת כל אחד יוצק בו את עצמו את המטען שהוא נושא על כתפיו שלו. בתוך חורבן הבית נמסכים אסונות אחרים, לאומיים, במשקפיים האישיות. כל שריד רואה שם את חורבן ביתו, משפחתו, עירו או ארצו ויחד עימם גם את הבניין המבצבץ בין ההריסות. המטען האישי מעניק את זווית הראייה. זה רואה את הבניין החדש וזה רואה דווקא את חורבנו.

ידידי, ר' חיים עמראני, נתן בידי מסמך קשה. עיקר הדברים במסמך הם קינות ש"קוננו אנו יהודי תימן, בבית כנסת "הצריף" במושב זנוח, בתשעה באב ה'תשי"א". יקצר המצע מלהביא את כולן, שלוש קינות ארוכות ומפורטות. ואסתפק בכמה שורות בלבד תחת הכותרת : שאו בכי וקינה- קינות תימניות על עם ה' ועל בית ישראל שנפלו ב"חרב השמד". בראשונה יש שיח בין תימן לבין ציון:

אוי לי על מכה ושבר, בשנת חמשת אלפי שנים ושבע מאות ועשר... על ציון ארץ הקודש אני קוראה תגר, מדוע להבאישני היו עלי חוקים, אמרה ציון, זאת חטאתך וזה פריה, על השפילך את בני בכל פלך וקריה... אמרה תימן... ביום היותם אתי היו כולם לב אחד, לשמור ולעשות על פי תורת אל אחד ועתה הנם בקרבך, לבם מאמונה נכחד, הפרו דרכיהם, אשר מאז חשוקים.

וקינה שניה מפרטת בפירוט מלא כאב (גם כאן אסתפק בשורות מעטות): מדוע בארץ תימן הלכנו בדרך טובה, שמרנו תורה ומצוות נער וזקן ושיבה, עתה בארץ קדשנו, תוחלתנו נכזבה, עזבנו אורחות יושר וכל מדה חשובה, השיבנו ה' אליך ונשובה... מדוע בארץ תימן , שמרנו שבת כהלכה... עתה בארץ קדשנו עושים בהם כל מלאכה...

מדוע בארץ תימן, בנות ישראל צנועות... עתה, בארץ קדשנו מתהלכות פרועות...



גם הקינה השלישית מפרטת איך יהדות תימן היהודית הדתית, עברה על ידי "השלטון הציוני" תהליך של "הריסות דת".



למדינת ישראל נתקבצו פזורינו מבין הגויים אך כל אחד בא עם המטען שלו, עם הזכרונות שלו, עם האסוציאציות שלו, ויותר מכל עם התקוות שלו

הקינות שנתחברו על ידי "מו"ר סאלם ב"ר אברהם עווירי נע"ג" אב"ד דק"ק מנאכ'ה – חראו" מבטאות את כאבה של קהילת יהודי תימן שעלייתם לארץ הקודש, משאת שנים, נהפכה להם מששון לאבל. ולכך נוספו "תלאותינו והשפלת כבודנו, כבוד מנהיגינו ושועי עירנו והמחוז בידי גסי רוח, בני בלי שם, בני ברית ושאינם בני ברית".

למדינת ישראל נתקבצו פזורינו מבין הגויים אך כל אחד בא עם המטען שלו, עם הזכרונות שלו, עם האסוציאציות שלו, ויותר מכל עם התקוות שלו. וכולם מתנקזים אל יום האבל הלאומי מהסיבה הפשוטה שאכן מדובר באבל לאומי.

בתקופה זו מרבים אצלנו לדבר על אהבת - חינם שתרפא את שנאת - החינם שבגללה חרב הבית ויצאנו לגלות ארוכה. חשוב לזכור שחלק מאותה אהבה הוא חיסול משקעי העבר. יש לרפא את מזבח ה' ההרוס בטרם נעלה עליו יחדיו קרבנות. יש לקרב את הלבבות בטרם נקריב יחדיו עולות לאלוקי ישראל. אלוקי כל ישראל.