"הסוף לחגיגה במסעות לפולין", זו הייתה הכותרת שאתר walla בחר לידיעה שסיפרה על מסקנות ועדה של משרד החינוך. הוועדה בדקה את "המבוכה" שמעוררים חלק מהמשתתפים בגלל "סמים, ונדליזם, הימורים, קטטות, הזמנת נערות ליווי" שהצעירים והצעירות מישראל עושים על אדמת פולין הדוויה. אלו מעשים מבישים ממש.
אכן, יש לברך על עצם המגמה החדשה שתכלול בדיקת התאמה של הנערים היוצאים. מדובר על ראיון אישי לכל תלמיד, הכנת עבודה אישית והעמקת ההכנה
אכן, יש לברך על עצם המגמה החדשה שתכלול בדיקת התאמה של הנערים היוצאים. מדובר על ראיון אישי לכל תלמיד, הכנת עבודה אישית והעמקת ההכנה. ואם כל אלו לא יועילו, יישלח התלמיד לביתו גם בעיצומו של המסע. כך נאמר על פי הדיווח. זוהי התחלה טובה שרצוי להוסיף עליה.
כך, לדוגמא ראוי להוסיף גם בדיקת התאמה של המלווים המצטרפים למסע. נוכחתי אישית כאשר בעת חניות לשירותים בתחנות דלק היו המורות הראשונות להתפרץ בניגוד להנחייה אל החנות לקניות שונות, כלומר מזכרות מהטיול הכייפי לפולין. הן גם היו האחרונות לשוב לאוטובוס לנגד עיניהם הכלות של התלמידים שנאלצו לקצר את קניותיהם שלהם. במקרה אחר, תוך מעבר רגלי ברחובה של עיר, המנהלת נזפה בתלמידים לבל יעמדו ליד דוכן מכירות, אך ברגע שהאחרון בטור עבר את פינת הרחוב, המנהלת הזו רצה לאותו דוכן ורכשה את ההוכחות לביקורה בפולין.
ולמעשה, יש כאן נקודה עקרונית בהרבה. עצם סילוקו של תלמיד משיעור בכיתה הוא פתרון בעייתי שהרי הוא מחטיא את המטרה של חינוכו. זה אומנם מקל על חייו של המורה ובהחלט ניתן לשקול, במקרים קיצוניים, את טובת הפרט מול זו של הכלל. אבל זה מוצא אחרון. ואם אנו תופסים את מסע פולין כסדרת החינוך הטובה ביותר הקיימת, הרי שמניעת השתתפות ובוודאי סילוק משם פירושו החטאה והפסד רבתי.
ואולי יותר מכך. הנערים והנערות בהם מדובר הם בדרך כלל בני 17-18. כלומר מאחוריהם כבר כשלוש שנות חינוך במוסד התיכוני. האם אין אחריות למוסד על מעשיהם? אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, עד כמה הוא תבנית בית ספר?! ה"מוצר" הזה שמואשם בוונדליזם או בהזמנת חשפניות לא בא כך לאוויר העולם. הוא ראה ולמד את קווי ההתנהגות שלו בכיתתו, מחבריו או בבית הוריו. למצער, הם לא עמדו על המתרחש אצלו לאורך השנים. אז קל מאוד להפטר מה"צרה", אבל לא זו הדרך לבנות אישיות יציבה ומועילה ואזרח תורם.
הכיוון המוצע הוא הנכון, אבל יש להרחיבו עוד. משמע, אותה הכנה שעליה מדובר אינה מתקיימת, בפועל, רק ערב היציאה לפולין. היא קיימת, בין אם נרצה או לא, כבר שנים רבות. הנערים והנערות מפנימים את מה שהם רואים סביבם. ואם הם מקבלים לגיטימציה ל"התפרקות" בפולין, אותה התפרקות לובשת את הדמות שהם הפנימו מסביבתם והיא אולי מתפרצת בנסיבות המקלות על אותה התפרצות. מסיבות סמים וונדליזם לא צמחו בפולין, הם צמחו בארץ וזו אחריות המחנכים שלהם.
המסע הוא הזדמנות לתת ביטוי לכוחות הפנימיים האמיתיים, ולא למשהו חולף וחיצוני. פולין איננה, כנטען בידיעה, רק מסע אל אתרי השואה אלא מסע אל היהדות שהייתה שם ואל היהודים שחיו שם, חרדים ובונדיסטים, ציונים דתיים ושאינם דתיים. לעיתים מדובר במפגש ראשוני עם מושגים ביהדות. נערה מהרצליה שחה, לפי תומה, שלראשונה בחייה היא הייתה בבית כנסת, דווקא בפולין. בפולין נרצחו יהודים ולא סלובקים או יוונים בני דת משה. ואפשר "להתפרק" גם בטיש חסידי בליז'נסק, אם לפחות הולכים לשם. ואולי יש להימנע מאופי של טיול כשכוללים את עיירת הנופש בזקופאנה במקום את המפגש עם גור ולודג' שאינם מופיעים במפת הטיול. ניתן לשבת ולשוחח עם הישראלים הנהדרים שלנו אל תוך הלילה במקום לתת להם לחפש את עצמם בעזרת בנות פולין.
הכיוון המוצע הוא הנכון, אבל יש להרחיבו עוד. משמע, אותה הכנה שעליה מדובר אינה מתקיימת, בפועל, רק ערב היציאה לפולין. היא קיימת, בין אם נרצה או לא, כבר שנים רבותנתעלם לרגע מההיבט שהמסע ממומן על ידי התלמידים, ובכך הם בעצם הופכים לקליינטים בעלי זכויות. אך יש עוד שאלה: בשנים האחרונות ניכר שינוי במסעות. נוספו מפגשים עם נוער פולני. יש ערבי זמר, ביקורים במרכזי קניות, קניונים, מסעדות או עיירות נופש. ובאיזשהו מקום מיטשטש המשא שאנו עומסים על עצמנו במשלחות המיוחדות הללו. ואם נוסיף לכך גם גזירות מנהליות כמו שעות שינה הכרחיות של אנשי הביטחון או מנוחה של האוטובוס בת 10שעות, אנו מאבדים מן המהות ונמצאים במעין טיול שנתי.
במיוחד חשים בכך אלו שחוו את המסעות בהם הגענו למלון ב-2.00 בלילה וב-5.00 כבר יצאנו ליום חדש. אכן, ישנו באוטובוס ולא במיטות ומיצינו את כוחות הגוף יחד עם כוחות הנפש, אבל שבנו בתחושות סיפוק עמוקות.
ואני מציע לאנשי החינוך לבדוק, ביושר ובהגינות, את המכלול כולו. יתכן שאותן תופעות מכוערות לא תתגלנה אם יהיה פחות זמן פנוי, אם החוויה היהודית תהיה עמוקה יותר, אם יעסקו במכלול הנושאים, ואם הריכוזיות תתמקד בעיקר שלמענו יוצאים לשם.