עד כמה קיום הישוב היהודי בחברון הינו בלתי נסבל בעיני השמאל על שלוחותיו בתקשורת, בפרקליטות ובבתי המשפט ראינו לפני כשבועיים.
עוד בתקופת ממשלת רבין הונהגה מערכת כללים סודית מדהימה נגד קהילת חברון שנקראה "הנהלים המיוחדים" שבמסגרתם הונהגה אכיפת חוק דרקונית רק על תושבי יש"ע היהודיים, ובפרט בחברון
עוד בתקופת ממשלת רבין הונהגה מערכת כללים סודית מדהימה נגד קהילת חברון שנקראה "הנהלים המיוחדים" שבמסגרתם הונהגה אכיפת חוק דרקונית רק על תושבי יש"ע היהודיים, ובפרט בחברון. הם הונהגו על ידי מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלת רבין, והיו כל כך סודיים שמחליפו, רובינשטיין, סירב למסור אותם לחברי הכנסת.
במסגרת הכללים הללו נקבע שהשב"כ הוא הגורם המודיעיני הראשי האחראי נגד המתנחלים. כל תושבי חברון צולמו לאלבום עבריינים בלתי חוקי שכלל גם את מי שלא עבר על שום חוק, ושימש להקלת הגשת תלונות על ידי ערבים. כל יחידה צבאית בגזרה תודרכה לגבי המתנחלים שתוארו כפרובוקאטורים מסוכנים לציבור. הוכנו מבעוד מועד צווי שטח צבאי סגור ו"צווי מדף" בלתי חוקיים שהיו זמינים בכל עת. הוקצה כוח משטרה מיוחד, 265 שוטרים, לתחנת חברון עבור כ-400 יהודי חברון בשעה שלכל עבירות הפרוטקשן, הסמים והבנייה הבלתי חוקית של הבדווים בנגב הוקצו באותה תקופה 200 שוטרים בלבד.
הנהלים מחייבים את המשטרה לעצור באופן גורף כל ישראלי במקרים מסוימים שמנוגדים להגבלות הקיימות בחוק המעצרים. הם פוגעים בחופש הביטוי על ידי הוראה לסכל כל הפגנה "בעודה באיבה", ומחייבים החרמת נשק בכל מקרה של ירי, גם כשברור שזה היה לצורך הגנה עצמית. למשטרה ניתנה הוראה לפתוח תיקים בסיטונות גם בהיעדר מתלונן, ואפילו רק בעקבות ידיעות בתקשורת.
הונהגה "רשימה שחורה" של אנשים שיזכו לטיפול ייחודי מחמיר יותר משכניהם, שהטיפול בהם ייחודי ממילא. כך קרה שבשנת 2000, למשל, נסגרו רק 32% מתיקי הפרות סדר בחברון לעומת 80% בממוצע הארצי, כתוצאה מהגשה סיטונית של כתבי אישום ומוטיבציה חסרת תקדים לביסוסם, כשלסגירת תיקים צריך היה לקבל אישור מיוחד מגבוה. התוצאות הפנטסטיות הללו הושגו בעזרת צוות בין משרדי של גורמי הביטחון: משטרה, צה"ל והשב"כ שיחד עם הפרקליטות טיפל באופן קבוע וקפדני באכיפת החוק נגד יהודי יש"ע בכלל, וחברון בפרט. בראש הצוות הזה עמדה לא אחרת מאחת האויבות המושבעות ביותר של המתנחלים, מנהלת "המחלקה לתפקידים מיוחדים" טליה ששון. במקביל הונהגה תת אכיפה על הערבים. כעת מתברר מדוע תפר היועץ המשפטי, מיכאל בן יאיר, תיק שווא ליעקב נאמן כשזה התמנה לשר המשפטים. הוא עלול היה לחשוף את השערורייה ולבלום אותה.
כך נוצר מצב שילדים יהודיים בגיל 14 הועמדו לדין על שיידו כדורי שלג על ילדים ערבים, למרות שהכדורים לא פגעו בהם. נערות יהודיות הוטרדו על ידי ערבים ברחובות חברון. הם הגישו תלונות, וזיהו את תוקפיהן, אבל השוטרים עודדו את הערבים להגיש תלונות נגדיות. הבנות הועמדו לדין במקום תוקפיהן, וכך הנערות הפסיקו להתלונן במשטרה על תקיפות והטרדות. המשטרה הבינה שהרצועה הותרה, והרשתה לעצמה להשתולל. היא נהגה לעצור בניגוד לחוק ילדים קטנים, כולל ילד בן 7, להתפרץ לבתי ספר ולעצור ילדים. שיא נוסף היה כשהמשטרה החרימה את נישקו של בחור שירה במחבל ומנע פיגוע בקסבה, בעוד שמצה"ל הוא קיבל על כך ציון לשבח.
הגרסה הרישמית לגירוש האחרון בחברון הייתה שהיהודים "פלשו" למבנים שפעם היו השוק של חברון. לכאורה מדובר בעוד מקרה שיגרתי של הסגת גבול הדומה לעשרות מקרים המתרחשים מדי יום, אך המקרה הזה אינו אלא אחד מהשיאים של רדיפת יהודי חברון.
במהלך השנים התהווה, למרבה הפלצות, מצב שתאם להגדרה של האפוטרופוס את נכסי היהודים כנכסי אויב, הגדרה שבתוקף הנסיבות התחילה כחלמאות
השטח שעליו הקימה בזמנו ירדן את השוק העירוני אינו אלא רכוש יהודי השדוד מאז הטבח בתרפ"ט, אוגוסט 1929, בדיוק לפני 78 שנה. הבעלים הרשומים הינה עמותה יהודית ותיקה הקיימת יותר מ-200 שנה בשם "כוללות הספרדים- מגן אבות". הכובש הירדני העביר את הנכסים היהודיים בחברון לאפוטרופוס על נכסי האויב, ולאחר שחרור חברון על ידי צה"ל מונה אפוטרופוס יהודי על נכסי האויב הירדני שכלל גם את הרכוש של אויבי ירדן, היהודים. במקום להשיב את הרכוש היהודי לבעליו, נשארו הנכסים הללו באופן קפקאי כנכסי האויב היהודי בידי השלטון היהודי שהנציח את הגזילה, והמשיך להשכיר את השוק לסוחרים הערביים. לאחר הטבח במערת המכפלה סולקו הערבים מהשוק, ותחנת האוטובוסים המרכזית קיבל אתר חלופי גדול ונוח בהרבה, והשוק נותר ריק. בתקופת מלחמת אוסלו נכנסו משפחות יהודיות לחנויות השוממות עם ייפוי כוח מהכוללות הספרדית שהם למעשה הבעלים המקוריים. זה לא מצא חן בעיני מני מזוז שכאב לו על ש"חוטא יצא נשכר", וכך נוצר מצב ש"שלטון החוק" הוא המונע מבעלי הקרקע מלקבל אותה, תוך אפליה בוטה ומקוממת. מפקד האוגדה הקודם, תא"ל יאיר גולן, הגיע להסכם עם הישוב היהודי שמסגרתו פונו המבנים עם סיכום להסדרת שהייתם כחוק. מני מזוז הפר בגסות את ההסכם, ולכן חזרו התושבים לבתים.
במהלך השנים התהווה, למרבה הפלצות, מצב שתאם להגדרה של האפוטרופוס את נכסי היהודים כנכסי אויב, הגדרה שבתוקף הנסיבות התחילה כחלמאות. השלטון במדינת ישראל כיום רואה באמת ובתמים את המתנחלים כאויב, והוא רודף אותם בהתאם. לצורך המלחמה בהם הוא מוכן למנוע מצה"ל אימונים חיוניים ולהסיט את המשטרה ממאבקה בפשע, תוך תשלום הון עתק על צבא בן 3,000 בריונים שהובא לצורך גירושן של שתי משפחות.