איך אפשר להבין את אטימות המדינה כלפי ניצולי השואה?! הרי לא מדובר ביריבים פוליטיים ולא בסוגיה מעוררת מחלוקת. מה הרקע הנפשי המאפשר לפקידי האוצר, הביטוח הלאומי ומשרדי הבריאות והרווחה להתעלל כך באוכלוסייה שסבלה?! הרי הפקידים הללו, הבכירים והזוטרים גדלו פה בארץ. הם חניכי מערכת החינוך הממלכתי, ציינו מדי שנה את יום השואה, למדו את נוראותיה, וחלקם אולי אף יצא ל"מצעד החיים". אז איך קורה שכשצריך הישראלי להוציא לפועל ולהגשים את מה שלימדו, חינכו ופימפמו לו לראש מדי שנה, יוצא מוצר הפוך לחלוטין?!



איך אפשר להבין את אטימות המדינה כלפי ניצולי השואה?! הרי לא מדובר ביריבים פוליטיים ולא בסוגיה מעוררת מחלוקת. מה הרקע הנפשי המאפשר לפקידי האוצר, הביטוח הלאומי ומשרדי הבריאות והרווחה להתעלל כך באוכלוסייה שסבלה?!

בדו"ח קובע המבקר כי "המדינה גוררת רגליים בטיפול במצוקתם, בעיקר בשל היות הניצולים של אוכלוסיה מבוגרת וחלשה. נמצא כי התנהלות רשויות המדינה כלפי הניצולים מתאפיינת פעמים רבות מדי בעיכובים מיותרים, בשיהוי וב"גרירת רגליים" שאינם עולים בקנה אחד עם תכליתם של ההסדרים החוקיים".

לשון המבקר עדינה וניסוחיו משפטיים ומרוככים, אבל הרבה יותר מטריד הרקע הנפשי המאפשר למערכות הממשלתיות שכולן מורכבות מאנשים, בשר ודם וישראלים, שחונכו על השואה, לנהוג כך.

המבקר כותב כי "הדעת אינה סובלת שחסמים בירוקרטים יעכבו את הטיפול בניצולים אלו שעברו שבעת מדורי גיהינום בשואה הנוראה. חובה ראשונה במעלה עלינו, כמדינה וכחברה, לדאוג לניצולי השואה בשנות חייהם האחרונות". האם הדברים הפשוטים הללו היו צריכים להיכתב ע"י רשות ממלכתית בדו"ח חמור?! האם לא ברור הדבר לכל אדם מטיבו ומטבעו?!

האטימות היא שיטתית. לפני חודשים אחדים גיליתי כי המוסד לביטוח לאומי נוהג לקצץ מדמי קצבת הנכות של נרדפי הנאצים את קצבת הזיקנה לה הם זכאים. הגשתי הצעת חוק שתמנע קיזוז זה. הממשלה התנגדה  בטענה ש"זה הרבה כסף", אבל הצלחנו לגייס חכי"ם רבים שיתמכו בחוק. החוק נדון בוועדת הכספים, וכאן הצליחה  הממשלה בינתיים לקבור אותו. אנו, קבוצת חברי כנסת גם מהקואליציה, נמשיך להיאבק בממשלה עד שיאושר החוק האלמנטארי הזה.

את ההקדמה לדו"ח חותם המבקר בציטוט מדבריו של קנדי: "אומה מתגלה לא רק על ידי אנשי השם שהיא מוציאה, אלא על ידי האנשים שהיא מכבדת והאנשים שהיא זוכרת". אולי זה פתרון החידה?

החברה הישראלית לא מכבדת היום שום דבר: לא אישיות ולא ערכים. היא מכבדת ומעריצה הצלחה חומרית: כוכבני טלוויזיה וזמרים בגרוש. בשבוע שעבר בחרה המהדורה המרכזית בערוץ 2 להביא שתי כתבות ארוכות על יארצייטים. דקות ארוכות ליהגו על "מלך" הרוקנ'רול, אלביס פרסלי, במלאת 30 שנה למותו במנת יתר. הם דיברו על מורשתו וסגנונו, על פריטי הלבוש ועל חלקי הגיטרות שנמכרים עד היום בעשרות אלפי דולרים. אחר כך הביאו כתבה נרחבת בליווי קטעי סרטים, מערכונים וראיונות אישיים על הבדרן שייקה אופיר. הוא אומנם בחור נחמד, אבל חמש דקות במהדורה המרכזית?! האם זוהי דמות מופת שלאורה מחנכים?!

שחקנים וזמרים הם דמויות המופת של חלק ניכר מהחברה הישראלית: אנשים ש"הצליחו", ש"ראו אותם בטלוויזיה", שכרוכים אחריהם מלחכי פנכה וכתבי-חצר. אנשים ש"הפסידו" ש"לא הצליחו", כמו ניצולי השואה או הנכים נרדפי הנאצים, הם ממש לא דמויות להזדהות או להערצה.



נקודת האור שלי היא ההתנדבות שאני רואה אצל לא-מעט בני נוער לסייע לקשישים, גם מהנוער הלא-דתי וגם ממקומות שלא ציפיתם. יש תקווה ויש ניצוץ חמלה בכל יהודי, אבל צריך רק לעמול כדי לגלות אותו

מדי שנה בשבת פרשת "קדושים" כשבעל הקורא מגיע לפסוק: "מפני שיבה תקום. והדרת פני זקן", אני מדמיין מחדש איזו חברה רצה התורה ליצור. זוהי חברה על פי ההלכה הרואה בפסוק זה שתי צלעות העומדות בפני עצמן. חובה על כל יהודי לקום מלא קומתו שכמגיע אליו גבר או אישה, אפילו אם הם אינם תלמידי חכמים ובתנאי ואינן מרשיעים במזיד. אפילו לגבי גויים מתארת הגמרא את ההידור שרחשו להם גדולי האמוראים. מה מרגיש ילד, נער או בחור כשזו צורת החיים מסביבו כשהוא נעמד לכבוד כל מבוגר, גם אם איננו מכירו?! האם לא ברור שזה יוצר חברה שפניה אל הזקנים שבה, אל בעלי הניסיון והוותק ואל הזקנים שהם הדמויות לחיקוי.

אבל לנוער הישראלי, גם אם מדי שנה עובר על ידו "יום השואה" והוא שומע את סיפורי האימה ותחושות הניצולים וגם אם הוא מכיר כמה כאלו באופן אישי, אין את תחושת המחויבות הזו לזקני החבורה. פניו אל העתיד והוא מעריץ צעירים, מצליחים, מנצחים. דורות על דורות של ישראלים התחנכו בלי "והדרת פני זקן", ובלי שהציווי הזה הוא אלוקי ולא פרי-התנדבות-הלב ותלוי ברצוני הטוב. כך נולדה קשיות הלב והאטימות, וכך נולדו שודדי הקשישים ותוקפי הזקנות. כשאין כבוד לזקנים, אין כבוד לשום דבר.

נקודת האור שלי היא ההתנדבות שאני רואה אצל לא-מעט בני נוער לסייע לקשישים, גם מהנוער הלא-דתי וגם ממקומות שלא ציפיתם. יש תקווה ויש ניצוץ חמלה בכל יהודי, אבל צריך רק לעמול כדי לגלות אותו.