אחרי פרסום מאמרי בענין מה שיש לפקפק על היוצאים לחו"ל כדי להיות ראש השנה באומן, קבלתי מכתבים שונים. הנני מפרסם כאן תגובה לאחד המכתבים שקבלתי.
בהמשך לדיון אם מותר ע"פ הלכה לצאת מארץ ישראל כדי לפקוד קברו של הצדיק ר' נחמן זצ"ל באומן, היה מי ששאל:
[א] הרי כתב "שדי חמד" (אסיפת דינים, מערכת ארץ ישראל, ס"ק א) בשם שו"ת שדה הארץ (על אבן העזר ח"ג סי' יא. ובתוכנה של "אוצר החכמה" היא עמ' 124-125) שהתיר זאת בהסתמכו על שו"ת בתי כהונה (סי' כג) על מה שנהגו הכהנים ללכת להשתטח על קברי הצדיקים, שלא מצא לזה שום סמך הלכתי, ואדרבה יש בזה איסור דאורייתא. ומסיים בענוה כי כיון שנהגו כן הראשונים, אם ריק הוא, ממנו. וממשיך "שדה הארץ": "ומדבריו נלמוד בכל שכן לענין לצאת מא"י לחו"ל וכו' ואפשר דאיכא מצוה להשתטח על קברי הצדיקים להגן עלינו" עכ"ל המובא בשדי חמד. [ויש לדעת כי "בתי כהונה" היה רבו של החיד"א].
[ב] ועוד הקשו: הרי מובא ב"שערי תשובה" (על או"ח, סוף סי' תקסח, ס"ק כ): "עיין ברכי יוסף [של החיד"א, סי' תקסח ס"ק יא] בשם "פרי הארץ" ח"ג [על יורה דעה, סי' ז] שכתב שאף אם יושב בא"י ונפשו איותה להשתטח על קברי הצדיקים בחו"ל, שרי לילך אדעתא לחזור עיי"ש".
הרי לפנינו כי ארבעה רבנים גדולים התירו הדבר: שדה הארץ, ושדי חמד; פרי הארץ, ובעקבותיו החיד"א. מדוע לפקפק בדבריהם?
מבוא:
אבל כלל גדול בידי העמלים בתורה בבית המדרש, כי כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, ויש פירכא אלימתא נגד צד אחד מהם, אין לנהוג כהוראתו. והדברים מתבססים על דברי רבא לתלמידיו (בבא בתרא קל-קלא) "כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא וכו' לאחר מיתה [של רבא], לא תקרעוהו, ומגמר נמי לא תגמרו מיניה. לא מיקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא. מגמר נמי לא תגמרו מיניה, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
והנה גדולי עולם הזהירו אותנו לא לסמוך על ספרי קיצורי הלכות, בלי שהרב המורה הוראה לאחרים מעיין במקור, בספר הראשון שממנו עשו הקיצור. כי שמא לא דקדק המעתיק ככל הצורך, או קיצר יותר מדאי, או השמיט מלה אחת שמשנה את כל המובן. כך כתב החיד"א עצמו: "קיצור דינים, נתחברו כמה, מינים ממינים שונים, ובעל נפש לא יסמוך עליהם אלא כשלמד הדבר במקורו או לפחות כשהוא ברור לו מאד, וכולי האי ואולי שלא יטעה בדין" (שם הגדולים, ספרים, ערך: קצור דינים).
וכן כתב "שדי חמד": "מכאן מודעה רבה לאורייתא, ספרי שדי חמד אשר חיברתי, אין לסמוך על הכתוב בספר להורות הלכה כן, כי לא היתה כוונתי אלא להקל על המעיין שלא יצטרך לחפש בשעת מעשה באיזה ספר מדבר באותו ענין וכו' אבל חלילה לסמוך על הכתוב בספר איש דל ואביון כמוני וכו' וכו'. וחובתי אעשה לפרסם ולהזהיר על זה. השומע ישמע, ואני את נפשי הצלתי שלא יכשלו בי חלילה" עכ"ל ("שדי חמד", כרך אחרון, כללי הפוסקים, סי' טו, אות ו').
הרי גלוי כאן דגדולי עולם אלו, החיד"א ושדי חמד, הרשו לנו לבוא ולחקור במקורות של ספריהם במה שהביאו. ויתרה מזאת: כתב רבנו בן איש חי, אודות ספרו הנ"ל של החיד"א "ברכי יוסף": "ומה גם הגאון חיד"א ז"ל רק העתיק דברי ר' זכרון יוסף ולא גילה דעתו והסכמתו בזה. וכבר הוא כתב [כי] כל דבר שהוא מעתיקו בספריו ברכי יוסף ומחזיק ברכה ואינו מגלה דעתו בפירוש לענין הלכה, אין להוכיח מזה על הסכמת דעתו כלל" (שו"ת רב פעלים, ח"ד יורה דעה, ס"ק כח).
ובזה נבוא אל הבירור בעז"ה.
[א] ביחס לדברי "שדה הארץ", נביא כאן דברי הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א (מחבר סדרת הספרים "ילקוט יוסף" והוא בנו של גאון עולם הראשון לציון רבי עובדיה יוסף שליט"א) בספרו "שארית יוסף" (ח"ב עמ' נד, על או"ח סי' נג, אחרי שהביא דברי "שדה הארץ" הנ"ל, הוסיף:
"ומה שלמד כן ממה שכתב הבתי כהונה (סוף סי' כג) ש'כיון שהראשונים נהגו שהכהנים הולכים להשתטח על קברות הצדיקים, הן כל יקר ראתה עינם, ואם ריק הוא, ממנו'. [עכ"ל בתי כהונה]. ואם לגבי איסור כהונה כתב כן, כל שכן בנידון שלנו להתיר". [עכ"ל שדה הארץ]. והנה המעיין בשו"ת בתי כהונה שם יראה שאין דעתו נוחה מזה והאריך בראיות להחמיר. וכן העיר השדי חמד (מערכת ראש השנה, סי' א עמ' 292 ד"ה והואיל) על דברי שדה הארץ הנ"ל". עכ"ל.
וכן סיכם "פתחי תשובה" על שו"ע יורה דעה (תחילת סי' שע"ב. ויש לשים לב לכך שאיננו אותו המחבר של "שערי תשובה" שבשו"ע או"ח) לערער על דברי "שדה הארץ": "ועיין בשו"ת בתי כהונה שכתב דמה שנהגו כהנים להשתטח על קברי צדיקים, אין להם על מה שיסמוכו וכו'". ואח"כ מסיים אודות ה"כל שכן" שהזכיר "שדה הארץ": "אבל להשתטח על קברי צדיקים, לא מצינו [בחז"ל] שום מצוה ידועה או כבוד חכמים" עכ"ל. [ויש להעיר כי אפילו לדברי ה"שאילתות דר' אחאי גאון" שמותר לצאת לכל מצוה, אבל פקידת הקברות אינה אפילו מצוה מדרבנן"].
הרי לפנינו כי ע"י העתקת החיד"א ב"ברכי יוסף" וכן העתקת "שערי תשובה" יצא רושם מוטעה. ומצוה לתקן בכל הספרים, במהדורות החדשות של ברכי יוסף ושל "שערי תשובה" לאו"ח, שהמסקנא בספרים המקוריים שונה ממה שהועתק.
ועוד יש להעיר, איזה קל וחומר יש לדון מדין הכהנים הפוקדים קברות הצדיקים, לאיסור יציאה מא"י? הרי עוד לפני שחז"ל גזרו טומאה על אדמת חו"ל ["גושה ואוירה"] היה איסור לצאת מא"י. והם שני נושאים שונים זה מזה! הכהנים סבורים כי צדיקים במיתתם קרוים חיים. אבל איסור יציאה לחו"ל הוא מפני שהוא כעובד ע"ז (כתובות קי ע"ב) והוא לא שייך לענין טומאה.
[ב] כעת נבוא לבירור דברי "פרי הארץ" (ח"ג תשובה ז' עמ' יט-כ, ובמהדורה שבתכניה "אוצר החכמה", היא עמ' 39-40). אמנם באמת הוא מתיר את היציאה לקברות בחו"ל, אבל נכנס לזה בדוחק גדול כמבואר למעיין בדבריו. בתחילה גם הוא מביא דברי שו"ת בתי כהונה, והוא מעתיק דברי גדול עולם ההוא המחמיר ואוסר, וזו לשונו: "ולא מצא צד היתר בדבר לפום דינא, וסוף דבר הניח הדבר במנהג ממה שלא ראה מי שקרא עליו ערער. וכתב דאולי נגלה להם מסוד ה' ליראיו". אח"כ מנסה מחבר "פרי הארץ" לבאר מהו הסוד. כיון שמבואר במסכת שבת (קנב ע"ב) במעשה של ר' אחאי בר יאשיה, שהצדיק שוכב בקבר כמו חי, ובכן כיצד יטמא לכהן הבא לשם?
וכל בן תורה מבין שערבבו כאן אגדה והלכה יחד, וכן לא ייעשה. והרי מפורש (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) שאין למדין הלכה מאגדה!
כך כותב שו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד סי' קסא): "כי כל דברי אגדה סגורים וסתומים וכולם קשים להבין". וכך כתב מהר"ל: "שאין לסמוך על דברי אגדה, לפרש האגדה כפשוטה וכו'. ובשביל כך אמרו (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח) אין למדין מתוך האגדה, כי לא נתברר ע"י קושיות ותשובות, שאז היה ראוי ללמוד מהאגדות וכו' מפני שלענין הלכה צריך שיתברר ע"י קושיות ותרוצים, לכך אין למדין הלכה מתוך האגדה" (באר הגולה, סוף באר ששי, עמ' קלה). ומציין מהר"ל כי כל דבר אגדה אמת, אבל רק בבחינה מסויימת בלבד ["רק בצד מה בלבד"]. ובכל זאת מזהיר מהר"ל: "אבל [האומר] שלא יהיו האגדות דברי תורה כמו שאר התורה שנאמרה מסיני, האומר כך אין לו חלק בעוה"ב".
ומזה נבוא לדברים תמוהים אחרים שכתב החיד"א. הגאון שואל כיצד הרבנים מתירים לעצמם לבקר בקברות הצדיקים ולהתפלל שם, והרי זה נאסר בגמרא? (ברכות ג ע"ב, יח ע"א).
וזו לשונו: "כמה שנים הייתי תמיה על מנהג ישראל שמתפללין בזיאר"ה [מלה ערבית עבור פקידת הקברות] אצל קברות הצדיקים, ואין לקרות קריאת שמע או להתפלל תוך ד' אמות של מת או בבית הקברות כמ"ש בשו"ע או"ח סי' ע"א, ולהרמב"ם לא יצא [ידי חובת תפילה] אף בדיעבד וכו' . עד שמצאתי בספר חסידים סי' תתשכ"ט שכתב: רבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, ופוטר בני ביתו בקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים, ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצוות" עכ"ד. ובזה תנוח דעתנו בכל החקירות הנז' ויותר מהמה" ("שם הגדולים", ערך ר' אליעזר בן נתן, ראב"ן).
ובאמת דבריו הם קשים מאד. במקור המעשה שספרו חז"ל (כתובות קג ע"א) כלל לא אמרו כי הוציא בני ביתו באמירת קידוש. כל זה היא אוקימתא בלבד של בעל "ספר חסידים". ועוד ידוע כי חלו בספר ידים והמעתיקים השונים הוסיפו פסקאות, ולא כל דבר שבו הוא מר' יהודה החסיד עצמו. וכיצד על סמך זה נבטל דין הגמרא שהמתים חפשים מהמצוות? ומי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם כשהם יכולים לקיים המצוה בעצמם. כלום מחמת זה נעשה איזה יוצא מן הכלל לא להסיר ציציותיו של מת (נדה סא ע"ב) ולאסור למת בגד כלאים (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג)?. ולכן גישת החיד"א תמוהה. לכאורה ראוי היה הדבר להשאיר הבעיה [של המתפללים ליד הקבר] ב"צריך עיון", וכשאלה טובה שאין לנו מענה הלכתי מדוע אנשים עוברים על דברי חז"ל. תמורת זה הוא הביא סמך מדברי דרוש או סוד? הרי אין לערבב התחומים. וכל זה בא לו ממה שרצה ללמד זכות על המנהג הקיים אצל כמה, דבר משובח כשלעצמו. אבל לא על פי זה קובעים הלכה למעשה. במיוחד כאשר זה נוגד את הנאמר בגמרא, ברמב"ם ובפוסקים, אין זה נכון להנציח את הטעות ההלכתית. [עיין שו"ע יורה דעה סי' רמב סעיף כב].
וכתב ה"חתם סופר": "כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות, עובר משום זורע כלאים" (שו"ת או"ח סוף סי' נא). ועוד כתב: "וידוע דהיכי דפליגי הנגלה עם הנסתר, אין לנו עסק בנסתרות" (שם, סוף סי' ק).
וגם אילו היינו נותנים משקל הלכתי לדברי "שדה הארץ" ו"פרי הארץ", שהצדיקים אינם מטמאים, אבל סוף כל סוף כמעט כל קבר מוקף בקברים אחרים, ואי אפשר להתקרב תוך ד' אמות של קבר מסוים ולהתפלל בלי לפגוע במתים אחרים השוכבים שם, ונשאר מעשה איסור.
ועוד, כל בנין "ההיתר" שהזכירו בנוי על היסוד שהכהנים מטמאים לקברי הצדיקים. והרי מאז ועד עתה, כמעט כל הפוסקים אוסרים לכהנים להיטמא שם (כדברי התוספות, כתובות קג ע"ב וכן המאירי על יבמות סא, ועיין שדי חמד, אסיפת דינים, ארץ ישראל, ס"ק ג. וראיה מפורשת ממה שבמדבר סיני הנהיגו פסח שני, מחמת נושאי ארונו של יוסף, שבודאי הוא היה צדיק גמור. וכן בבבא בתרא נח ע"א, ר' בנאה מציין מערת האבות, מחמת טומאת כהנים). "וכשל עוזר, ונפל עזור" (ישעיה לא, ג). אם בדין כהנים הכריעו לאיסור, כבר אין שום סמך לצאת לחו"ל לקברות הצדיקים (וזה כולל יציאה למזריץ', ברדיצ'וב ושאר מקומות שסוכנויות התיירות מפרסמות בציבור החרדי ומכשילות בזה את הציבור).
ישמע חכם ויוסיף לקח.
------------------------------------
ויש לפרסם כאן הערה יקרה. מובא בקידושין (לא ע"ב) כי רב אסי השאיר בבבל אימא זקנה שלא היה יכול לטפל בצרכיה. השאיר אותה בידי שליח והוא עצמו עלה לא"י. אחרי זמן שמע כי אמו יצאה לדרך לבוא לא"י. רב אסי שאל את ר' יוחנן אם מותר לו לצאת לקבל את פניה, ור' יוחנן היה בספק. כאשר רב אסי הטריח לשאול את ר' יוחנן שוב ושוב, נתרצה לו והתיר לו לצאת (כי היטה את הספק לקולא). כאשר כבר אחז בדרך, שמע כי נפטרה ומוליכים אותה לא"י בארון קבורה. אמר רב אסי: "אי ידעי, לא נפקי" [אם הייתי יודע בתחילה כי כבר מתה, לא הייתי יוצא מא"י]. יש לתמוה: הרי יש לו מצוה ללוות את המת! והרי מדובר באימא שלו! והוא חייב בכבודה גם אחרי מיתתה, ולמה לא היה יוצא? אלא שביציאתו לקראתה בחייה הוא ישרת אותה, לשמור עליה וכו', מה שאין כן כשכבר מתה הכבוד היחידי שיכול לקיים בה הוא מה שאמרו שם (קידושין לא ע"ב) לומר עליה הריני כפרת משכבה, או זכרונה לברכה. ולא בחנם כתבה הגמרא לדורות מאמרו זה של רב אסי, אלא ללמדנו דין. ומכאן נ"ל ראיה חזקה שאין קיום כבוד חכמים במה שיוצאים מא"י לחו"ל.
[ועיין "שדי חמד", אסיפת דינים, א"י ס"ק ז', כי רב אסי זה שעלה מבבל לא היה כהן, רק ר' אסי אחר של א"י, הוא היה כהן. כן כתב "סדר הדורות" הקדמון בערכו. ובכן מדובר כאן על איסור יציאה לכל אדם, ולא רק לכהן. והוא מוכיח מלשון ר' יוחנן בירושלמי "תבוא בשלום", כלומר תבוא שוב אלי, כי מדובר אפילו ביוצא על מנת לחזור לא"י, אין להתיר לו לצאת].