יש ימים בהם מחלחלת בך הרגשה איומה שההתדרדרות מובילה אלי חורבן והיא מנערת אותך בכל כוח ומותירה אותך חסר אונים, כי אתה רואה מה מתרחש מול עינייך ומנגד כה רבים כמו חיים בבועה ואין להם כל מושג, כי אנו הולכים ומאבדים את המדינה. היא פשוט בורחת לנו מבין הידיים.
יש ימים בהם מחלחלת בך הרגשה איומה שההתדרדרות מובילה אלי חורבן והיא מנערת אותך בכל כוח ומותירה אותך חסר אונים, כי אתה רואה מה מתרחש מול עינייך ומנגד כה רבים כמו חיים בבועה ואין להם כל מושג, כי אנו הולכים ומאבדים את המדינה
ואתה רק רוצה שהדברים יהיו אחרת שיעלו כבר מתחתונים לעליונים.
גם אם אני נשמעת מיואשת מעט, זה מפני שחוויתי ביומיים, בסך הכול 48 שעות, סיפורים מסמרים, מראות משונים וקולות מבהילים באלה ימי הקיץ האחרונים.
יצאנו מנתניה לכיוון ירושלים ובדרך עצרנו בישוב בית אריה. זהו מקום יפה בחבל בנימין והדרך אליו עוברת דרך הכפר הערבי לובאן. אני מביטה בדרך ומשתוממת. מתי הם הספיקו? האם אינם ישנים כלל בלילה? מתי הייתי כאן לאחרונה? לפני שנה, אפילו פחות, ובתים כה רבים נוספו לכפר. הגבעה שזכרתי הייתה ריקה, והנה הלך והתעצם הלובן. כפר שלם כמו נוסף למקום.
הגענו לבית הידידים. ישבנו על מרפסת ביתם ושוחחנו תוך שאנו מתבוננים בנוף המרהיב אל בתי פדואל ועלי זהב, ופתאום נקטע השקט באחת. קולות מהמסגד הדהדו ברמקולים בקולי קולות מפרים את השקט והשלווה, את הפסטורליה ששרתה סביב, ואנחנו נושאים עיניים למארחים והם אומרים: "כן, ניסינו לדבר עם אנשי הכפר, עם המוכתר, אבל שום דבר לא עוזר. הם בשלהם. היהודים יראים, אינם מעזים ואינם מסוגלים לשים סוף לכך".
משם המשכנו לפסגת זאב, שכונה גדולה בצפון ירושלים כחמישים אלף תושבים. לפני כשש שנים נסלל הכביש המהיר המוביל לשכונה ובאותם ימים לא היו כלל בתים על הדרך... שדות ריקים נשקפו אז מבעד לחלון המכונית, והיום... הדרך כולה כוסתה בבתים ערבים כבר לא בני קומה אחת, אלא רבי קומות. כל פיסה ריקה נכבשת לבניית בית ועוד בית. כולם חדשים, וכמובן שכולם נבנו שלא כחוק. כל הרוצה בא ונוטל ובונה.
הגענו לבית המארחים ולא חולפת לה מחצית השעה ונשמעים הדי יריות. "מה זה", אני שואלת. "האם מישהו יוצא לצייד? יש כאן אולי שועלים?".
"לא", מרגיעה אותי המארחת, "אלו הם יריות שמחה". "באמת,לכבוד מה?". "קשה לדעת". "היריות והזיקוקין מגיעים מהשכונות הערביות מסביב לפסגה ובעיקר משועאפט, והם צוחקים בפנינו כאשר אנו מלינים על הרעש ואומרים כי יש הרבה שמחות. פעם זה סיום מבחני הבגרות ויום אחר לכבוד חתונות, ויש חגים והכל מלווה במוזיקה מחרישת אוזניים. כולם כאן הרימו ידיים".
לאט - לאט התמונה מתבהרת. שכונה שלמה סובלת ואין לה מושיע. "ומה עם המשטרה", אני מקשה? הם מיד מביאים את העיתונים המקומיים ושם סיפורים שלמים על תפקוד המשטרה בנידון לאור תלונות חוזרות ונשנות מצד התושבים, ובשורה התחתונה: "מה אתם רוצים שנסכן את עצמנו או את החיילים כדי שיהיה לכם שקט וכדי שתשנו קצת יותר טוב...".
ועוד מפניני המשטרה: "איננו יכולים להיכנס לאזורים שעלולים להיות בפעילות חבלנית. אתם רוצים שניהרג בגללכם"? אז זה המצב. ואנו יצאנו לסליחות בכותל וכששבנו באמצע הלילה היריות עדיין היו בעיצומםועוד מפניני המשטרה: "איננו יכולים להיכנס לאזורים שעלולים להיות בפעילות חבלנית. אתם רוצים שניהרג בגללכם"? אז זה המצב. ואנו יצאנו לסליחות בכותל וכששבנו באמצע הלילה היריות עדיין היו בעיצומם.
כנראה שהתרגזתי מאוד. בבוקר הייתי ממש חולה ומכיוון שהרופא שלי מטפל בנתניה, נסעתי לבית חולים "הדסה הר הצופים". שורת מיטות מסודרת בחדר המיון ואני מופנית אל אחת מהן. מימיני שוכב גבר ערבי, משמאלי גברת ערבייה ולידם החמולה. מגיע הרופא התורן. בחור ערבי שואל אותי ממה אני סובלת? בזווית העין אני רואה נשים ערביות מכוסות, הולכות אנה ואנה, מבקרות ומטיילות. "הלו", אני מנערת את עצמי, "האם זה בית חולים יהודי?". קפצתי מהמיטה. "מה קרה שואלת האחות?". "אני רוצה לצאת מפה. אני כבר מרגישה טוב". "רגע", היא אומרת, "צריך לעשות עוד בדיקות דם"." לא צריך", אני משיבה. רצתי והשתחררתי.
נוסעים הביתה לנתניה. ההרגשה קצת משתפרת. אולי הרצון לברוח מבית החולים השפיע עלי לטובה? פתאום מצלצל הטלפון ועל הקו חברה מהישוב מגדלים שבשומרון.
"מה נשמע אני שואלת?". "ככה , ככה", היא עונה. "אין לנו מים כבר שלושה שבועות".
"מה קרה, לאן נעלמו המים?".
"הפלשתינים גונבים אותם, בערך 1000 קוב מים מדי יום ולכן אספקת המים לשימוש מהצינורות המובילים לישוב הופסקה ואנחנו מקבלים מהצבא במיכליות מים לשתייה, לכביסה ולרחצה".
"אני לא מצליחה להבין. אז, כרגע אין מים בברזים?".
"ברור שלא. חברת מקורות ניסתה לטפל בבעיה. הם מאתרים ומנתקים חיבורים לא חוקיים לצינור המים, ואז שוב הערבים מערימים וגניבת המים עוד מתגברת. הם התייאשו, והצבא אומר כי אין זה תפקידו לרוץ אחרי מים. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות ולא נעשה דבר".
"אז מה יהיה", אני שואלת?
"מי יודע, אולי חלק מהחברים יעזבו את המקום. קשה לחיות כך ללא פתרון". היא שתקה לרגע ואז אמרה: "גם אנחנו עוזבים אחרי החגים".
מיהרתי לנתק את הטלפון. נמאס לי להתרגז. ופתאום שוב צלצול. אולי תתקשו להאמין, אבל זו אמת בכתיבה, ואני חוככת האם לענות? ובסוף משיבה.
"כל מה שקורה כאן היום זה אבסורד", משיב רפי במבטאו האמריקני הכבד ממנו לא הצליח להשתחרר גם לאחר שלושים שנים. והוא מספר כי יצא מהמוזיאון והנה המונית איננהמהעבר השני רפי. זהו מכר שעלה לפני שנים מארה"ב והקים כאן עיתון כלכלי באנגלית שבינתיים נקלע לקשיים ונסגר. האיש החליט לעשות הסבה מקצועית והיה לנהג מונית.
הוא מספר כי המונית שלו נגנבה יום קודם כאשר חנתה ברמת אביב בסמוך למוזיאון א"י... "וזה סיפור ארוך",הוא אומר.
"סיפור עצוב", אני אומרת.
"כל מה שקורה כאן היום זה אבסורד", משיב רפי במבטאו האמריקני הכבד ממנו לא הצליח להשתחרר גם לאחר שלושים שנים. והוא מספר כי יצא מהמוזיאון והנה המונית איננה. הוא מיהר לתחנת המשטרה הקרובה כדי להתלונן על הגניבה. בעודו ממתין ליד היומנאי, מצלצל הטלפון וערבי מקלקיליה על הקו. הוא דורש שלושים אלף שקלים עבור השבת המונית. רפי צועק שאין לו כסף והשיחה מתנתקת. בינתיים הוא ממלא פרטים אצל היומנאי, והנה שוב הערבי על הקו. המחיר יורד לעשרים אלף. "תחטוף זה מחיר מבצע", מתלוצץ איתו הגנב.
הוא דוחף את הטלפון ליומנאי: "תשמע", הוא צועק, "זה הגנב. תדבר איתו". השוטר הודף את הטלפון. "אין לי מה לדבר איתו",הוא נחרץ, "לקלקיליה אנחנו לא נכנסים".
רפי דורש לראות קצין אחראי, והוא מופנה לחוקרת משטרתית. היא שואלת שאלות, והגנב שוב מצלצל: "אין לך מה לפחד. תגיע רק עד הגשר בכניסה לקלקיליה", הוא מפציר. החוקרת אינה מתרגשת מהמטלפן האלמוני, והיא מסרבת לשוחח עימו. השיחה נותקה בלא כלום, והיא מחזקת את דברי היומנאי כי המשטרה איננה מטפלת בגניבת מכוניות. "האם ידעת שבכל חודש נגנבות מעל חמישים אלף מכוניות? אתה רוצה שנרוץ אחר כל מכונית?". אבל היא אינה פוטרת אותו בלא כלום. "אל תלך לבד", היא ממליצה. "אבל אם יש לך אפשרות תשכור כמה בריונים, תלכו יחד ואולי תצליח להחזיר את המונית".
האיש אינו מאמין למשמע אוזניו. "אני אלך עם בריונים? אבל הרי אתם המשטרה?". והוא כבר מבין שמכאן לא תצמח לו ישועה. אין לו ברירה והוא מחליט לטפל בעניין לבד.
הטלפון הבא מוצא אותו מחוץ לתחנת המשטרה. רפי מוכן לשלם והוא מקבל הוראות. תתקשר למוסך של יהודי ביפו שם עובד פועל ערבי. תיצור איתו קשר ותיסעו ביחד. מקום המפגש ליד מחסום בקלקיליה. חבר מתגייס להסעה, והם נוסעים עם איש הקשר הערבי. הכסף מחליף ידיים, עשרים אלף שקלים תמורת המכונית.
וכעת מסיים רפי את סיפורו: "המונית במוסך. איני יודע מה הם עשו איתה, אבל התיקונים יעלו לי כעשרת אלפים שקלים".
ומהדהדים דברי משה: "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנוכי שומע" בקוראו מי ל-ה אלי. ועלינו להבין כי חייבת לקום כאן מהפכה וחייבים ליטול את המושכות כדי להנהיג וכדי להיות יהודים גאים בארצנו, ולא עם מושפל
ואלה היו רק דגימות קטנות מיומיים... הכל מתפרק, האויב הולך ומתעצם, ואנו הולכים ומתאבדים לאט - לאט. הממסד המסואב הכולל את הממשלה, המשטרה, הצבא והשב"כ רותם את צווארנו בעול זרים. הוא אינו מונע מהאויב השתלטות על אדמות ארץ ישראל הרוויות בדם לוחמינו. הוא אינו עוצר בעדו מלרצוח ומלגנוב, והוא מנותק מהעם ומהמתרחש ומתנכר לכל אשר יקר.
ובימים אלה כבר מתארגנת ועידה אזורית שבה ישראל עומדת להצהיר על נכונות ויתור בהר הבית, על הקמת מדינה פלשתינית ועל חלוקת ירושלים.
ומהדהדים דברי משה רבינו: "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנוכי שומע" בקוראו מי ל-ה' אלי. ועלינו להבין כי חייבת לקום כאן מהפכה וחייבים ליטול את המושכות כדי להנהיג וכדי להיות יהודים גאים בארצנו, ולא עם מושפל.
הבעיה שלפעמים צריך להזדרז, כי יש וזו כבר ממש הקריאה האחרונה.