זהו, החלטתי שאינני רוצה להיות "דתי-לאומי". אומנם פעם הייתי, אבל עשיתי תשובה וחזרתי להיות פשוט "יהודי". זהו תהליך שהבשיל אצלי במהלך עשר השנים האחרונות, אבל החלטתי מוחלטת וסופית. אומנם, אי אפשר שלא להתפעל משני הפרוייקטים המפוארים והאדירים שביצעה ה"ציונות הדתית", אך היה לכך גם מחיר גבוה.



מערכת החינוך המדהימה ושרשרת היישובים המפוארים של ה"ציונות הדתית" לא יכולה להעלים את הצער והכאב. כי עם כל הכבוד לשני הפרוייקטים האדירים הללו, צריך גם לראות את החסרון הבולט שבשניהם

מערכת החינוך המדהימה ושרשרת היישובים המפוארים של ה"ציונות הדתית" לא יכולה להעלים את הצער והכאב. כי עם כל הכבוד לשני הפרוייקטים האדירים הללו, צריך גם לראות את החסרון הבולט שבשניהם: תופעת ההתבדלות ואפילו ההתנשאות בהם לקתה ה"ציונות הדתית" לדורותיה. במשך שנים רבות לא קיבלו כל אחד ביישובי יש"ע, ישנם אולי עשרות אלפים שנדחו, נפגעו ועדיין כועסים על וועדות ה"קליטה" שהיו יותר וועדות סלקציה שמנעו מהם להצטרף להצלחה. לצערינו, גם במערכת החינוך המפוארת היו תופעות דומות.

כשהחברים שלי רואים כיפה סרוגה לראשי הם מתעקשים להגדיר אותי כ"דתי-לאומי". הם אינם מוכנים כלל לקבל את העובדה שבעם ישראל עשרות אלפים של יהודים ספרדים המתהלכים עם כיפה סרוגה לראשם ואינם מגדירים עצמם כ"דתיים-לאומיים". הם גם לא מצביעים למפלגות דתיות-לאומיות, אלא בעיקר לליכוד ולש"ס. כעת, ננסה להסביר את הסיבות לכך:

ראשית, צריך לציין שהיהדות איננה "דת", כמו שהנצרות או האסלאם הן דתות העשויות להתקבל ע"י עמים שונים, בעלי תרבויות שונות מארצות שונות. היהדות היא אומה, כזו שיש לה תרבות, אדמה וקשרי דם גנטיים בין הפרטים: צאצאיהם של שלושת אבותינו. יותר מכך, המושג "דתי" כמגדיר שייכות חברתית, זר לרוחו של היהודי הספרדי השורשי. בבית כנסת מצוי של ספרדים אתה עשוי למצוא הרמוניה נפלאה בין "חרדים", "דתיים", מסורתיים" ו"חילוניים", מה שמצביע על כך שהגדרות אלה הן זרות לקהילה הספרדית האותנטית.

גם המגדיר השני "לאומי" או "ציוני", הרי הוא מזיק. אומנם היסטורית, אולי היה בו צורך לראשית ימיה של המדינה העברית, לציון רצון ההשתלבות בצבא, בחברה ובפוליטיקה הישראלית. אך יתכן מאוד שדווקא ההתעקשות על תוספת הגדרה זו הביאה לחורבן ישובים פורחים ולהגליית תושביהם. כי אם אני "ציוני" או "לאומי", בדיוק כפי שהנני יהודי, אם שני הערכים הללו עומדים על אותו מישור ערכי, אזי אולי ה"אל לענייני מדינה" גובר על ה"אל" לענייני "דת"? עבודה זו שהיא זרה לרוח היהודית, לא הדגישה את מה שהיה ברור לכל בר בי רב: אין ולא יכול להיות חוק הנוגד את דברי ריבונו של עולם, ואם ישנו חוק כזה הרי שדינו להתבטל ולהעלם מן העולם, כי ה' הוא המלך! המדינה וחוקיה, עם כל הכבוד, אינם עומדים באותו מישור כלל. אומנם, כאשר חוקי המדינה אינם סותרים את חוקי התורה, התורה בעצמה מצוה אותנו לקיים את חוקי המדינה.

בנוסף לכך, ההגדרה של ה"דתי-לאומי" היא הגדרה מגזרית ולכן בוודאי שהגדרה זו נחותה ביחס להגדרה השלימה של כלל היהודים. אומנם יש הרואים מעלה בהתבדלות זו, אך התורה מציינת בהרבה מקומות את הסיבה הלאומית לקיום המצוות. התורה מציינת שמטרתן של המצוות הוא להבדיל את היהודים מהגויים, ולא להבדיל בין היהודים לבין עצמם. למשל, בציווי על הכשרות, התורה כותבת בפירוש: "ואבדיל אתכם מן העמים", כסיבה לשמירת הכשרות היהודית. האם ראוי לייצר התבדלות בתוך העם היהודי? בוודאי שלא, כי התורה מתנגדת לכך.



ניתוצן של מגבלות מגזריות אלה וההכרח להשתלב בשלטון הינו פיקוח נפש של ממש, במיוחד לאחר הגירוש מקטיף, החרבת היישובים וריצת האמוק ההתאבדותית של אלה שאיבדו את זהותם היהודית

לסיום, יש לציין כי באופן מסורתי ה"דתי-לאומי" הוכנס והכניס את עצמו לנישה מגזרית, ולכן איננו מרגיש חובה מוסרית להשתלב בשלטון של כלל האומה. אדרבה, בעקבות התבדלותו הוא חושב את עצמו כמיעוט, כזה שאיננו ראוי מוסרית להשתלב בהנהגה הכוללת של המדינה.

ניתוצן של מגבלות מגזריות אלה וההכרח להשתלב בשלטון הינו פיקוח נפש של ממש, במיוחד לאחר הגירוש מקטיף, החרבת היישובים וריצת האמוק ההתאבדותית של אלה שאיבדו את זהותם היהודית.

רבותי, אין ברירה. אם הציבור היהודי האמוני לא יהיה בשלטון, הוא עשוי שלא להיות בכלל.