לכלתי היקרה!
עברו שנים של יחסים לא טובים בינינו. היום אני כבר בת 67. בעלי יצא לפנסיה לפני כמה שנים, ודווקא זה גרם לי "לפתוח את העיניים" ולהבין דברים שלא הבנתי קודם: הוא התחיל לשבת בבית, ומתוך שעמום רצה לעזור לי בקניות ובמטבח. כמו שאת מכירה אותי אני אוהבת לעשות כל דבר בעצמי, לכן אחרי שהוא "עזר" לי כמה פעמים התחילו הצעקות... הבעיה הייתה שבעצם לא היה לו לאן לצאת. יום אחד התקשר אלי הרב של בית-הכנסת והציע שבעלי יבוא כל בוקר ללמוד ב"כולל" פנסיונרים. "קפצתי" על הרעיון ושלחתי אותו לשם, אבל אחרי כמה ימים הוא הפסיק. הוא אמר שהוא לא מבין הרבה, והעיקר: שזה לא "מדבר" אליו. הבנתי אותו. באמת קשה להתחיל ללמוד בגיל 70.
ערב אחד הלכתי לאחיו הגדול וביקשתי שישפיע עליו ושידבר איתו. הוא שאל אותי: "ומה כבר אכפת לך שהוא קצת יעזור? הרי את באמת צריכה שמישהו יעזור לך לסחוב סלים מהשוק". התחלתי להסביר לו שאני לא צריכה עזרה מבעלי שכשהוא "מציע" לי לשים איזה תבלין באוכל, אני מרגישה שזה ממש פוגע בי ולכן אני כועסת. לפני שיצאתי אמרתי לו: "אני אישה שיודעת לעשות הכל לבד, וכשהוא "עוזר" לי הוא כאילו אומר שאני ילדה קטנה, בגלל זה אני מעדיפה לסחוב את הסלים לבדי כדי שהוא לא יחשוב שבגלל זה יש לו זכות להיכנס למטבח וכל הזמן לתת עצות".
בדרך הביתה נזכרתי בבן שלי ובכלה שלי. נזכרתי שכבר שנים היחסים בינינו "קרים" ושאולי בגלל שאני לבד, אני כועסת על כל דבר. נזכרתי בתקופה היפה שאחרי החתונה כשגרתם כמה שנים לידינו, איך הייתי באה אליכם המון ועוזרת לכם בכל דבר מהניסיון שלי. ופתאום, הרגשתי כאילו נפל לי בְּלוק על הראש. פתאום הבנתי מה אתם לא יכולתם לסבול אז. הבנתי שהעזרה שלי והעצות שלי היו בדיוק כמו העזרה שבעלי מנסה לתת לי... פתאום הבנתי מדוע לא רציתם לקנות דירה באשקלון לידינו. "מה יש לכם בפתח תקווה?", שאלנו שוב ושוב אבל התעקשתם לקנות שם, והיחסים נעשו גרועים יותר. הבנתי גם, למה לא הסכמתם לקבל ממני כמה מאות ש"ח בחודש שנתתי מכל הלב. ראיתי שקשה לכם כזוג צעיר, ובסך-הכל רציתי לעזור. עכשיו אני מבינה שבשבילכם, זה היה כמו הסלים שבעלי סוחב מהשוק ושבגלל הכסף הזה, יש לי "זכות" להתערב ולתת לכם עצות... ואני הייתי בטוחה אז שאת סתם רעה ורוצה להפריד את הבן שלי ממני.
הלכתי לאיזו רבנית שגרה כאן והיא אמרה לי שהבנתי נכון. כעת, גם אם לא תסלחי לי, לפחות יעזור לי שתביני אותי קצת: אצלנו בצפון אפריקה כלה צעירה הייתה עומדת ליד חמותה ממש ביראה. מי בכלל התחשב בדעתנו? חיתנו אותנו מבלי לשאול יותר מדי, ואחר כך היינו חייבות לעזור וכו'. לכן הייתי בטוחה שאני החמות הכי "מתקדמת" בעולם. אני נותנת לבן ולכלה שלי, ולא מבקשת מהם כלום. תבינו בבקשה שאף אחד לא לימד אותנו להבין מה שהשני מרגיש.
כעת, אני רוצה לחזור להיות בקשר טוב. כתבתי מכתב לרב ושאלתי: איך אני יכולה להחזיר אלי את כלתי אחרי כל הטעויות שעשיתי איתה? ושתביני: בשבילי ובגילי לא קל להודות שעשיתי טעויות כאלה גדולות... הרב התקשר אלי ואמר שחייבים לבקש סליחה. אמרתי לו שאחרי כל השנים ש"לקחו" לי את הבן, אני לא יודעת אם יש לי כוח נפשי לעמוד ולבקש סליחה למרות שאני בטוחה שאני צריכה לעשות זאת. באמצע השיחה התחלתי לבכות בלי הפסקה... הרגשתי כל-כך שבורה ומושפלת... הצער מזה שאני פתאום מבינה שחייתי שנים בטעות לא נותן לי מנוחה. בסוף הרב הציע שהוא יכתוב את בקשת הסליחה שלי והוא יסביר שהכל נבע מטעות. חשבתי שאני עושה טובה, אבל היום אני יודעת שרק ציערתי אותך.
מקווה בכל לבי להבנה,
מלכה מאשקלון שכבר לא נשאר לה הרבה זמן לחיות.