אין כמו אחמד שוקיירי המגלם באישיותו את משחק התחפושות הפלסטיני.
האיש נולד בכלל בתבנין שבלבנון. הוא הפך לעורך דין ירדני, עבר גלגול סורי ואפילו כיהן כנציג סוריה באו"ם ובתפקידו זה הכריז בשנת 1956 במועצת הבטחון: "ידוע, שפלסטיין היא לא יותר מדרום סוריה". אלם כל זה לא הפריע לו לייסד בבימוי מצרי בשנת 1964 במלון אינטרקונטיננטל על הר הזיתים בירושלים את "הארגון לשחרור פלסטין", אש"ף, ולעמוד בראשו עד שנת 1968.
וכאן ישאל השואל: 1964? האם זה קרה שלוש שנים לפני "מלחמת ששת הימים"? הלא בירושלים שלטה ירדן. כיצד הירשה מלך ירדן שעל אדמתו יקום ארגון שמטרתו "שחרור פלסטין" ובמשמע שחרור גם מירדן? וכי ירושלים אינה "בירת פלסטין", ושכם וחברון אינן "פלסטין"? ובכן, בטרם הירשה המלך לקיים את הכנס על הר הזיתים הוא שאל: "היכן היא הפלסטין שמבקשים לשחרר?", השיבו לו: "היכן שיושבים היהודים, ישראל. ואשר לשטח שבידי ירדן, זו "הגדה המערבית של ירדן" וכך תישאר.
אמור מעתה, פלסטין היא צל. הצל שהערבים הדביקו לישראל. העיתונאי אליהו עמיקם ז"ל השתמש בביטוי "נגטיב", התשליל של התמונה היהודית-ישראלית
אמור מעתה, פלסטין היא צל. הצל שהערבים הדביקו לישראל. העיתונאי אליהו עמיקם ז"ל השתמש בביטוי "נגטיב", התשליל של התמונה היהודית-ישראלית. ומכיוון שלאחר "מלחמת ששת הימים" גדל הגוף, גדל גם הצל עימו. יוצא שהחייל הישראלי הוא הוא שהביא את פלסטין לירושלים וליהודה ושומרון על כידוניו. אילולא הוא, מבחינת "הארגון לשחרור פלסטין" ירושלים ההיסטורית הייתה עד היום "גדה מערבית". והיכן הייתה "פלסטין"? בירושלים המערבית כמובן, כי "משחררים" רק את מה שבידי היהודים.
את האבסורד שבדבר תפס היטב עזמי בשארה, פרופסור וחבר כנסת לשעבר, והוא יצא מהפלונטר הזה בשלושה משפטים מאלפים אלה:
"את הסכסוך הפלסטיני יש להחזיר אל שורשיו – פליטי תש"ח. אש"ף נוסד ב-1964 בירושלים שהייתה אז בשלטון ערבי, לא ציוני. אש"ף הוקם למען זכויות הפליטים. הזכויות האלה קודמות לזכות למדינה. אין לנו עניין במדינה ללא זכות השיבה".
בשארה אמר את האמת הפשוטה שהייתה יכולה לחסוך לנו, היהודים, הרבה מריבות פנימיות: בראש מעייניהם אינה עומדת מדינה, אלא השמדת ישראל ואת זה משיגים על ידי הזרמת מיליוני פליטים לתוכה.
ומה דורש מאיתנו אבו מאזן היום?
א. למרות שבישראל של הקו הירוק חיים 1,2 מיליון ערבים, במדינה הפלסטינית שישראל צריכה לפנות בעבורו לא יהיו יהודים. מאידך, חס וחלילה שיזיזו אף ערבי ישראלי אחד. פלסטין שלו תהיה "יודנריין", הביטוי הנאצי ל"נקיון" מיהודים, אבל ישראל לא תהיה "ערבר-ריין".
ב. מה שקרוי "הפליטים הערבים", מיליונים רבים, חייבים להיקלט בתוך הקו הירוק דווקא ובשום אופן לא ביש"ע, כי המדינה הפלסטינית שקונדי, ציפי, חיימון ועליזה עמלים עליה עכשיו יום ולילה חייבת להיות "נקייה" לא רק מיהודים, אלא גם מפליטים ערבים.
חוצפה וגם מצח נחושה. מפני שהמתחזה הזה עוד מעז לפסול אותנו את הבעלים האמיתיים של הארץ, ולצורך זה הוא מזייף את ההיסטוריה. והזיוף, יש להודות, נעשה בגאוניות.
מכונת התעמולה הפלסטינית אינה מכחישה את קיומו של עם יהודי, אולם היא כופרת בהיות היהודים של ימינו עם. אם כן, "מי הוא יהודי?", על כך הם נותנים תשובה מקורית ומפתיעה: הם, הפלסטינים, הם היהודים. ואנחנו מה? 
מכונת התעמולה הפלסטינית אינה מכחישה את קיומו של עם יהודי, אולם היא כופרת בהיות היהודים של ימינו עם. אם כן, "מי הוא יהודי?", על כך הם נותנים תשובה מקורית ומפתיעה: הם, הפלסטינים, הם היהודים. ואנחנו מה? אנחנו אספסוף, שברי עממים, צאצאי הכוזרים. אנחנו דת ולא לאום. אדם יכול להיות פרוטסטנט גרמני או אנגלי, קתולי צרפתי או אמריקני. ומכיוון שהיהודים של היום אינם עם, גם לא ראוי שתהיה להם מדינה. לדת אין מדינה.
ולכן מכריזה הפרופסורית חנאן עשראווי באנגלית מושלמת מעל כל במה בעולם שישו הנוצרי היה פלסטיני. ואכן, בימי ערפאת העליזים כאשר חגגו בבית לחם כריסטמס בגדול, ניתן היה לראות שם כרזות עם דמותו של ישו הנוצרי ועליהן הכיתוב: "לוחם חירות פלסטיני". האמירה הזאת מותירה עדיין שאלות, למשל: אם הצלוב היה פלסטיני, בהכרח גם העם שלפי האוונגליונים צלב אותו היו הפלסטינים. כלומר, כל אוקיינוס הדם היהודי ששפכו הנוצרים בגלל האשמה כביכול של הריגת משיחם, כל זה היה בטעות והערבים הפלסטינים הם שהיו צריכים לשלם את המחיר הזה? ועוד שאלה: אם ישו היה פלסטיני, האם גם את התלמוד הירושלמי חיברו הפלסטינים?
וגם בכך הספינולוגים הפלסטינים אינם מסתפקים: הם לא רק צאצאי היהודים, אלא הם גם צאצאי הכנענים וצאצאי כל יתר העמים שבני ישראל כבשו בימי יהושע. ובעיקר הם היבוסים שנכבשו בירושלים על ידי דוד המלך. הם הפלישתים בני הגזע הארי, והם הכנענים השמיים. הכל הם והכל שלהם. ועולם אנטישמי בולע הכל. עוד לא היה לשונאי ישראל לוקסוס כזה, תורה העוקרת את היהודים משורשם באופן יסודי כל כך.
ועוד אבסורד אחד. משום מה, הערבים "הפלסטינים", והתקשורת היהודית בעקבותיהם, אינם רואים כל קושי להמשיך ולהשתמש בביטוי "גדה מערבית" שסימל את הריבונות הירדנית על יהודה ושומרון. עד כדי כך הצליח המותג הזה שאנשים משכילים אינם מאמינים כאשר מספרים להם שהעצרת הכללית של האו"ם, בהמלצתה מ-כט' בנובמבר שנת 1947 בדבר הקמת שתי מדינות יהודית וערבית, לא מצאה מונח אחר לתאר את גבולות המדינה הערבית המוצעת מאשר "יהודה ושומרון". הנה כך, למשל:
"גבול החבל ההררי של שומרון (SAMARIA)ׂ ויהודה (JUDEA) על נהר הירדן בוודי מליח, דרום-מזרח מבית שאן"...
ואפילו בספרו של גלאב פשה (המפקד הבריטי של הלגיון הערבי, צבאו של המלך עבדאללה שכבש בתש"ח את יהודה ושומרון ואת ירושלים) מופיעות מפות שבכולן רשום באנגלית: JUDEA AND SAMARIA.
כן, למרבה הפליאה לא גוש אמונים המציא את "יהודה ושומרון", מונחים שהיום ישראלי מהוגן לא יעלה על דל שפתיו.
ומדוע לא השתמשו האו"ם וגלאב פשה במונח "גדה מערבית"? פשוט, מפני שאותה שעה, כלומר לפני שנת 1950, היא טרם הומצאה.
זה המקום לספר איך בא לעולם הגימיק הזה, ירדני הפעם, שגם הוא נועד למחוק את הזיקה היהודית. שנתיים אחרי כיבוש יו"ש וירושלים, בשנת 1950, התיימר המלך עבדאללה לספחם וחיפש שם לממלכה המורחבת. בתחילה ביקש לקרוא לממלכתו "פלסטין", אך יועציו הבריטים הניאוהו מכך בטענה הצינית שאם ממלכתו תיקרא "פלסטין" לא יוכלו הערבים לתבוע את השטח שעליו יושבת מדינת ישראל. בלית ברירה קראו למדינתם המורחבת "הממלכה ההאשמית של ירדן" ולה שתי גדות: "הגדה המזרחית" ו"הגדה המערבית".
מפת תיירות ירדנית משנת 1959 באנגלית אומרת את הכל. מסומנת בה, כאמור, "הגדה המערבית" ועל השטח של מדינת ישראל בתחומי הקו הירוק רשום: Occupied area of Palestine”", "האזור הכבוש של פלסטין". כלומר, היכן שיש גדה ירדנית אין פלסטין, ורק המקום שתופסת מדינת ישראל הוא פלסטין. מכאן, שרק לאחר שהיהודים כבשו את "הגדה", גם השטח הזה הפך להיות "פלסטין" ואת הלוקש הזה, אותו מנסים הערבים להאכיל אותנו כדי שניחנק ממנו, אנחנו בולעים בשקיקה. וכך יוצא שכשם שהמשחק ב"פלסטין" ו"גדה" חושף את החוצפה והעדר הבושה שמסוגלים לה הערבים, כך התגובה הישראלית אשר תחילה אימצה לה את "הגדה" וכעת גם את "פלסטין" חושפת את הפאתולוגיה היהודית, את העיוות הנפשי של ההתבטלות העצמית.
שנים רבות משחקים נאמני ארץ ישראל משחק של חתול ועכבר עם רשות השידור למען תפסיק להשתמש בביטוי "גדה", אבל ללא הועילשנים רבות משחקים נאמני ארץ ישראל משחק של חתול ועכבר עם רשות השידור למען תפסיק להשתמש בביטוי "גדה", אבל ללא הועיל. גם כאשר היועץ המשפטי זמיר הוציא מסמך הקובע שהשם הרשמי הוא יהודה ושומרון ולא "גדה", גם כשהוועד המנהל של רשות השידור אסר על השימוש ב"גדה", גם כשהוגש בג"צ שעל סמך החלטה זו של הוועד המנהל אישר שאין להשמיע עוד ברשות השידור את המילים "גדה" או "גדה מערבית" השדרים והעורכים צפצפו, ועד היום הם אינם חדלים מלקרוא לנחלת אבותינו "גדה מערבית". זאת, אפילו אחרי 1988, שנה שבה ביטל המלך חוסיין את סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן וממילא את המונח "גדה מערבית".
היהודי המתרפס, יהודי החצר, מסרב לוותר על ההזדמנות הזאת לרמוס ברגליים את מורשתו גם כשהעניין הפך חסר טעם. התקשורת שרוממות "שלטון החוק" בגרונה והם מצקצקת בלשונה על כל קרוואן שרחמנא ליצלן זז במאחז כלשהו, היא עצמה פטורה מלציית לבג"צ, לה מותר "לקחת את החוק בידיים".
בכותבי על התופעה המבישה הזאת לא השתמשתי בביטוי "גלותי" מפני שהתקשורת העויינת הישראלית כולה צברים, אנשים שנולדו והתחנכו פה בארץ אבות ועל ברכי הציונות. להיפך, בגולה ניתן למצוא היום יותר יהודים זקופי קומה מאשר באליטות ובאינטליגנציות שצמחו פרא כאן. העיוות הוא נפשי, אבל הפגם הוא גנטי.
יש למשחקי המילים האלה היבטים משפטיים, ובנידון זה סלל את הדרך מאמרו המכונן של הפרופ' יהודה בלום, לשעבר שגרירנו באו"ם, תחת הכותרת "בעל זכות-החזרה - החסר". "זכות-חזרה" יש לריבון המגורש ששטחו נכבש בכיבוש לוחמני. הכיבוש הצבאי גורם רק להשעייתו של הריבון האמור לשוב אחרי הסכם שלום. על כן, המעצמה הכובשת מחוייבת על פי דיני המלחמה הבינלאומיים, אמנות האג וג'נבה, לשמור על זכויות-החזרה שלו, למשל: על אדמות המדינה. וכאן שואל הפרופסור בלום: מי הוא הריבון הקודם, הריבון המגורש והריבון בעל זכות-החזרה ביש"ע ובירושלים?
לכאורה, הסקירה הזאת מוליכה אל המסקנה שכל ההגבלות והסייגים החלים על הכובש לטובת הריבון בעל השטח שנכבש אינם חלים על יש"ע וירושלים, שם לא היה ריבון כזהוהוא עונה: לא ירדן ומצרים שפלשו לארץ ישראל במלחמת השחרור פלישה תוקפנית, בלתי חוקית, כדי לסכל החלטת או"ם. ואם לא הם, ונלך בחזרה במינהרת הזמן נגיע למנדט הבריטי, אבל המנדט כריבון אינו קיים. הוא התבטל על פי חוק מפורש כשהבריטים עזבו את הארץ. ולכן, למנדט אין תביעה לחזור. ולפני המנדט היו פה התורכים 400 שנה, אבל התורכים שהיו הצד המפסיד ב"מלחמת העולם הראשונה" ויתרו בהסכם לוזאן על כל תביעה לכל חלק מן האימפריה שלהם, ולכן גם הם אינם "ריבון-בעל-זכות-חזרה". ולפני התורכים היו ממלוכים, מונגולים וצלבנים הנמצאים היום במוזיאון.
לכאורה, הסקירה הזאת מוליכה אל המסקנה שכל ההגבלות והסייגים החלים על הכובש לטובת הריבון בעל השטח שנכבש אינם חלים על יש"ע וירושלים, שם לא היה ריבון כזה. ואם כן, האם חלות עלינו אמנות המלחמה כל עיקר? ואולי פטורים אנחנו מהן מכל וכל, ואחיזתנו בשטח אינו "כיבוש לוחמני" כלל?
בסוגייה הזאת התחכמו והתפתלו מדינת ישראל ומשפטניה. הם חמקו מן המונח "שטחים כבושים", אבל מכיוון ולשטחים משוחררים לא רצו להגיע, נעצרו ונתקעו ב"שטחים מוחזקים" ואי היכולת הזאת להחליט שיחקה לידי הערבים.