ברוך ה', זכינו בחודש התשובה שעבר עלינו זה עתה לתיקון ציבורי גדול. רבים נעשו מודעים לסכנות הכרוכות בגלישה שאינה מוגנת באינטרנט, התעוררו והסירו את הנגע מביתם. לאלו שאינם מצויים בנושא ואולי אינם מעריכים נכונה את גודל הזכות, אספר את הסיפור הבא ששמעתי מרבו של יישוב תורני:
ברוך ה', זכינו בחודש התשובה שעבר עלינו זה עתה לתיקון ציבורי גדול. רבים נעשו מודעים לסכנות הכרוכות בגלישה שאינה מוגנת באינטרנט, התעוררו והסירו את הנגע מביתם
בחור צעיר, תלמיד ישיבה, ניגש אליו באחד הימים וסיפר לו שזה זמן מה שהוא נופל הרבה בעניינים הקשורים לקדושת הברית. מתוך רצון לעשות סייג בפני העבירה, נשבע לעצמו שלא ייפול יותר. אומנם אחרי זמן קצר נוכח לדעת שאין כל תועלת בשבועתו, וחשש שלא זו בלבד שעוון הנפילה בידו. כעת, הוא עובר גם על השבועה. לכן בא אל אותו רב וביקש ממנו להתיר את שבועתו.
בתוך השיחה שאל אותו הרב האם יש בביתו אינטרנט, והבחור השיב בחיוב. לדבריו, פעמים רבות ביקש מהוריו שיוציאו את האינטרנט מהבית, אך נענה בלאו. ההורים, אנשים יראי ה' ואוהבי תורתו, טענו שאין כל צורך בכך. הרי אין ספק שבני ביתם הם אנשים המסוגלים להתגבר על יצרם. מובן מאליו שהבחור לא היה חופשי לשתף אותם במניעי בקשתו, וכך אירע שהאינטרנט נשאר במקומו והנפילות התמידו.
סיפור זה נוגע בנקודה בעייתית מאוד: חוסר המודעות הגורף של ההורים לכך שגם ילדים צדיקים וטובים מתקשים להתמודד. הפיתוי שבענייני העריות והכרוך בהם הוא עצום מטבעו, ובמסגרת הגלישה באינטרנט הוא מועצם מאות מונים. מקצוענים בתחומי הפרסום והפסיכולוגיה משקיעים בו את כל אונם והונם, הכל נגיש בקלות ואנונימי לחלוטין. קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לעמוד מול הפיתוי הזה כשאין מתגוננים מפניו.
מתפקידנו להתריע ולזעוק: גם אם הילד אינו פונה אליכם ואינו מספר לכם דבר, יש להקדים רפואה למכה – לפחות למכה שעוד לא הגיעהסקר שנערך בנושא כבר לפני מספר שנים (לצערנו, כיום גדלו המספרים במידה ניכרת) מלמד כי בעוד ציבור ההורים מעריך ש-16% מהילדים צופים באתרי פורנוגרפיה, הרי ציבור בני הנוער מודה בפה מלא ש-57% מתוכו עושים זאת. בנוסף, נתון מדהים: המועצה הלאומית לשלום הילד טוענת כי המחשבים הפרוצים ביותר נמצאים דווקא בבתי הספר.
לא נעים, ואולי אף מזיק, לפרסם נתונים כגון אלו ברבים. אולם לנוכח חוסר הידע והנאיביות שתוצאותיה הרות אסון, אני סבור שמחובתנו ליידע את דור ההורים והמחנכים לכך שהילדים מנועים פעמים רבות, מפני הבושה והפחד, לשתף את האנשים הקרובים אליהם ביותר בצרתם. כך קורה שדווקא אלו שאמורים לסוכך עליהם מפני התועבות והנפילות נרדמים בשמירה ומשאירים דלת פרוצה.
מתפקידנו להתריע ולזעוק. גם אם הילד אינו פונה אליכם ואינו מספר לכם דבר, יש להקדים רפואה למכה – לפחות למכה שעוד לא הגיעה.
לאתר של ראש יהודי