פרק ג'
ובאמת אזרחי עם ישראל המיישבים את ארצנו, כולם הם בבחינת חיילים [למרות שאינם לובשים מדים צבאיים]. כי רמב"ן (ב"ספר המצוות", השגה ד') כתב על מצוה זו של יישוב א"י "לא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה" ואחר כך כתב: "וזו היא שחכמים קוראים אותה מלחמת מצוה". כי זה ברור שאם תושבי שדרות ינטשו את המקום, יתקדמו עמדות משגרי הרקטות ויירו על ישובים נוספים קרובים יותר למרכז הארץ.
כי זה ברור שאם תושבי שדרות ינטשו את המקום, יתקדמו עמדות משגרי הרקטות ויירו על ישובים נוספים קרובים יותר למרכז הארץ
עמידה איתנה מול איומי האויב, בבחינת "לא נזוז מכאן", היא היא מצות כיבוש ארץ ישראל. לפני שנים מספר היו צלפים ערבים יורים בתושבי גילה, שכונה בירושלים. גם אז ממשלת ישראל הכושלת סירבה להתקיף אויבינו בבית לחם. אילו היו נסוגים היהודים, היו הערבים נגשים לירות פנימה יותר לירושלים. והרי אזרחי גילה היו לנו ממש כחיילים, ואשרי חלקם שלא ברחו.
במצב מלחמה נגד אויבינו, מצוה התורה: "וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם" (דברים כ', א'). על מצוה זו מרחיב הרמב"ם (הלכות מלכים, סוף פרק ז') ומגדיר בדייקנות מה תוכן האיסור: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". עד כאן לשונו.
העיר בצדק מהר"ם שיק (מצוה תקכ"ה) כי דבר זה תלוי במדת טבעו של האדם. כיצד אפשר לצוות לא לירא ולא לפחד? עונה על כך הרב משה צבי נריה ("צניף מלוכה", עמ' 200, מאמר "אל ירך לבבכם") כי אין האיסור על תחושת היראה, אלא על מעשה הנסיגה והבריחה. בנוסף הוא עונה, אין האדם נתבע על היראה הטבעית המקוננת בלבו, אלא נתבע על שמרחיב ומחזק יראה זו ע"י כל מיני דמיונות, כאשר עורך במחשבתו ציורי זוועה על פציעתו וכדומה. לשונו של הרמב"ם: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה". האיסור הוא במה שהאדם קובע לעצמו הרהורי בהלה.
ולכן אזרחים תושבי שדרות החוששים מפגיעת הרקטות, זהו מצב טבעי ונורמאלי ואין על כך ביקורת [במיוחד לפי דברי מהר"י אברבנאל]. האיסור מתחיל רק כאשר מפני דמיון האדם הוא מרחיב ומעמיק וקובע לעצמו דפוסי אימה מוגזמים. מפני זה קשה לו לתפקד בחיים.
פרק ד'
ולכן מצב מתח זה של חשש ירי הרקטות, ונשארים איתנים תושבי שדרות למרות הנסיון הקשה, זכות זו עומדת להם לקבל כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא
ועלינו להוסיף כאן נושא החשוב במיוחד. כיוון שעל פי ההלכה כל מתנחל או מיישב את ארצנו הקדושה (לבל תשאר שממה, או לבל תיפול בידי הנכרים, כדברי רמב"ן הנ"ל שלא מצאתי מהראשונים מי שחולק עליו) הוא מקיים מצוה דאורייתא, לכן כל עיכוב וכל הפרעה וכל בעיה משמשים לו כניסיון עד היכן הוא מוכן לעבוד את הקב"ה: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", בכל מידה ומידה שמודד לך (ברכות נד.). הרי אין הקב"ה מנסה אלא את גיבורי הכוח המסוגלים לעמוד בלחץ (בראשית רבה, תחילת פרשה ל"ב). ורצוי להביא כאן דברי גדול עולם, ר' יהונתן אייבשיץ. מובא בגמרא (חולין מו ע"א) כי הגיע "פולמוס" (מפרש רש"י: חיל שלטון, של נכרים) לפומבדיתא. נכרים אלו הציקו ליהודים. "ערקו רבה ורב יוסף". באותו זמן עמדה שאלה על הפרק, בהמה שנשחטה ולא מצאו מהכבד שלה אלא כזית בלבד, מה דינה? כשרה או טריפה? ענה להם ר' זירא: "ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה". עומד על כך הגאון, מה שייכות סיפור זה לאותה שאלה בהלכה ששאלו?
ולמה כתבה הגמרא סיפור זה? ומשום מה מכנה אותם בכינוי מוזר זה של עריקים? ועונה ר' יהונתן אייבשיץ כי אין לאדם לברוח ממקומו. זו לשונו ("כרתי", על יורה דעה, תחילת סי' מא): "במקום משפטו, שם פעלו [של ה'] לטוב וכו' וכו'. והם לא רצו ללמוד תורה במקום גזירת המלך וצרת ישראל, והיה קשה להם ללמוד תורה שם. אמר להם ר' זירא שאין לעשות כך, אלא כך היא המדה. כמו שאמרו מיום שחרב בית המקדש נגזר ללמוד תורה מתוך צער וטירוף ודוחק. והראייה לזה? כזית שאמרו שתלוי בו החיות של הכבד, הוא דוקא במקום מרה" [מקום שהוא מר] עכ"ל. נראה לי כוונתו כי דוקא מה שהאדם עובד את קונו מתוך לחץ ודחק, הוא עילוי בשבילו, הוא רוממות ומעלה בשבילו.
ולכן מצב מתח זה של חשש ירי הרקטות, ונשארים איתנים תושבי שדרות למרות הנסיון הקשה, זכות זו עומדת להם לקבל כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. כך האדם צריך להסביר לעצמו, לאשתו ולילדיו. וגם יזכיר להם את הניסים והנפלאות מחוץ לגדרי הטבע שכולנו עדים להם שכמעט כל אלפי הרקטות שנחתו לא פגעו בבני אדם. אומנם אם אין בני משפחתו משתכנעים, ויש עליו לחץ לצאת למקום אחר לכמה ימים, ודאי מן הדין זה מותר. אין חיוב להשאר במקום סכנה, אבל אם היה נשאר זו מעלה גדולה בעבודת הקב"ה. וכל אבותינו היו בסכנות תמידיות בעת מעשה ישוב ארץ ישראל, ותמיד ידעו להיות איתנים באמונתם. וההוכחה לכך היא מציאות מדינת ישראל המבוססת יפה בזמננו, תוצאה מעקשנותנו והתמדתנו ודבקותנו במטרה, בעזרת ה'. אויבינו חלפו להם ואנו כאן.
ועוד ראוי לאדם להסביר לאשתו וילדיו [וכן להשתכנע בלבו עצמו] בענין ההגנה מהאויב "כי השגחתו יתברך הוא לפי מדת הביטחון שאדם משליך יהבו על בוראו יתברך"ועוד ראוי לאדם להסביר לאשתו וילדיו [וכן להשתכנע בלבו עצמו] בענין ההגנה מהאויב "כי השגחתו יתברך הוא לפי מדת הביטחון שאדם משליך יהבו על בוראו יתברך" (חזון איש, חו"מ עמ' 312, פסקא י"ח), ודבריו מבוססים על הרמב"ם, במורה נבוכים (ח"ג עמ' ת"ח-ת"ט). המדריך את עצמו כמה שאפשר יותר אל המחשבה של "אין עוד מלבדו", היא סגולה להנצל מכל פגע רע ("נפש החיים", שער ג פרק יב, ד"ה ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה). והחיד"א ("פתח עינים", על חולין ז ע"ב ד"ה והאר"י למה נקראו כשפים) מציין שמדובר בזאת לכל אדם, אפילו אין לו זכויות רבות.
אנו הולכים בעקבות רבותינו ואבותינו, כי אנו "מאמינים בני מאמינים" (שבת צ"ז, ע"א).