אז זהו החגיגה הסתיימה. הייתה שבת ארגון מעולה. כולם הגיעו, שרו, למדו... והחבר'ה ממש נהנו. הנושא המרכזי בו עסקו כולם:"תנועה של עם". בדיוק בנקודה זו אני מבקשת לעצור לרגע ולבחון: האם תנועות הנוער שלנו באמת פתוחות לכלל ישראל? יד אחים לכם שלוחה.





אין ספק שתנועת הנוער "בני עקיבא" היא בעלת השפעה אדירה. התנועה חינכה מאז היווסדה מאות אלפי חברים לחיי "תורה ועבודה"

אין ספק שתנועת הנוער "בני עקיבא" היא בעלת השפעה אדירה. התנועה חינכה מאז היווסדה מאות אלפי חברים לחיי "תורה ועבודה". בני עקיבא הדריכה את חבריה להירתם לכל משימה לאומית נדרשת. חברי התנועה ובוגריה השתלבו במשימת יישוב הארץ, חינוך וקליטת עלייה. הם מילאו וממלאים משימות חברתיות רבות בכל מקום בו הם נדרשים לכך מתוך מסירות נפש.



בשבת הארגון הנוכחית התעסקו החניכים בנושא המרכזי "תנועה של עם". מזכ"ל התנועה הרב בני נכטיילר הסביר את חשיבות הנושא: "זו מבחינתנו מגמה להיות תנועה של עם. כשהקב"ה כתב "ומי כעמך ישראל" הוא לא הוציא משם אף אחד. יש לנו "עין טובה", סבלנות ואהבה כדי להתחבר אל כל חלקי עם ישראל. סניפי בני עקיבא פזורים בכל רחבי הארץ ומקיפים אוכלוסיות שונות מתוך אידיאל ומתוך אמון שעם ישראל עם ה' הינו עם סגולה, וכוחות עצומים טמונים בכל חלקיו".

חלמתי להיות חלק

דווקא מתוך הזדהות עמוקה עם האידיאולוגיה הגדולה והחשובה הזו של "בני-עקיבא", נזכרתי השבוע באותה פגישה מיוחדת שהייתה לי לפני מספר חודשים בבית חולים "שניידר" עם מאיר, תושב אחת מעיירות הפיתוח.

באחד הבקרים בעודי יושבת ליד מיטתו של בני התינוק בבית החולים, נכנס לחדר מאיר. מאיר הוא אבא לתינוקת בת ארבעה חודשים שזה עתה אושפזה. אדם גדול ממדים, כהה עור, בעל קרחת מבהיקה וחבוש כובע קסקט שחור, ענד שרשרת עבה עם תליון ענקי ועל ידו גורמט זהב. הוא הכניס את בתו התינוקת למיטה, הניח את התיק והפטיר לעברי "שלום" מהיר. השבתי לו ב"שלום" מהורהר.

בשעות הראשונות הייתה דומיה. כל אחד התעסק בענייניו וטיפל בילד החולה שלו. הייתה בחדר תחושה של תהום בין העולמות. ואז כשהשקט כבר התחיל מעט להעיק, הוא פנה אליי בפעם הראשונה ואמר בלחש: "את יודעת, כל חיי חלמתי להיות חלק מהציבור שאת שייכת אליו".



באחד הבקרים בעודי יושבת ליד מיטתו של בני התינוק בבית החולים, נכנס לחדר מאיר. מאיר הוא אבא לתינוקת בת ארבעה חודשים שזה עתה אושפזה

נדהמתי, ושאלתי אותו לכוונתו. ואז הוא הוסיף: "הציבור הדתי-לאומי חי חיים אמיתיים. אני מתפעל מהמסירות של החבר'ה שלכם בצבא, מהיכולות ומהערכים שלכם". "נו" אמרתי לו " אם זו הדרך האידיאלית בעיניך, הדלת פתוחה לרווחה ואתה יכול להיכנס. זוהי דרך חיים שפתוחה לכולם".

"ממש לא", הפתיע אותי מאיר בתשובתו הנחרצת ומיד המשיך בלהט, מנסה להסביר: " את ילדותי העברתי בבית מסורתי בעיירת פיתוח. נכון, למדתי בבית ספר חילוני אבל בבית שמרנו שבת, אכלנו כשר והלכנו לבית הכנסת. כשהייתי בן עשר הצטרפתי בתמימותי לסניף "בני עקיבא" השכונתי. מאד נמשכתי לעולם הזה, וחלמתי להיות חלק ממנו".

"היית חניך בבני עקיבא?"התבוננתי בו בפליאה. מאיר הנהן בראשו. "הייתי מגיע כל שבת עם כובע ובלבוש שונה. לא הכרתי אף אחד. ישבתי בצד והקשבתי. באחת השבתות קרא לי המדריך לשיחה ואמר לי שהוא מאוד מכבד את זה שאני רוצה להיות חניך ב"בני עקיבא", אבל כילד הלומד בבית ספר חילוני מקומי לא איתם. הוא התחיל לדבר על לבוש שונה ועל דוגמא אישית שלילית, ואני זוכר את עצמי כילד בן 10 עומד נכלם ופגוע עד עמקי נשמתו. באותו היום נשבעתי לעצמי שכף רגלי לא תדרוך שוב במקום ההוא".

תמרור אזהרה

לאחר אותה שיחה גלויה עם מאיר נזכרתי ברעיון של הרב מרדכי אלון ששמעתי לפני מספר שנים על שאלת הקב"ה "איה הבל אחיך". הרב אלון נתן דעתו לתשובתו של קין:"לא ידעתי, השומר אחי אנוכי?!". קין לא אמר שהוא לא אחראי, אלא הוא רק אמר שהאחריות מוטלת על מישהו אחר. "כאן מתחילה הגלות מגן עדן", מסביר הרב אלון. "חז"ל אומרים שתשובתו של קין הייתה: מי שאמר "אנוכי ה' אלוקיך" שהוא ייקח את האחריות, אבל אני קין 'לא ידעתי'. עלינו להיזהר מלחשוב באופן הזה".

בסיפורו של מאיר שדיבר מדם ליבו, ישנו תמרור אזהרה גדול.



מדריכים וחניכים יקרים היזהרו, אתם עוסקים בדיני נפשות של ממש. גם אם זה לא תמיד נראה לעין, פעילותכם היא מלאכת קודש שיכולה להכריע בעתידן של נשמות

מדריכים וחניכים יקרים היזהרו, אתם עוסקים בדיני נפשות של ממש. גם אם זה לא תמיד נראה לעין, פעילותכם היא מלאכת קודש שיכולה להכריע בעתידן של נשמות.

אחריות גדולה מוטלת על כל אחד ואחת מכם. אותו מדריך שהיה בוודאי חדור אידיאלים ובעל רצון טוב, טעה טעות יסודית כשלא הקשיב לעומקם של דברים. הוא לא האזין לשאיפתו הרוחנית של הילד השונה וגדול-הממדים הניצב לפניו. אין במקרה זה כדי להקטין מפועלם האדיר של מדריכיה המסורים של "בני-עקיבא" העושים ימים ולילות במסירות למען חניכיהם, אלא להפנות את תשומת ליבם לאותו חניך שונה.

נסו להאזין ולקבל באותה רגישות גם את השונה, האחר, אפילו אם הוא לא נראה בדיוק כמונו.