מה צריך להיות היחס של אלו העמלים בלימוד תורה מול אחיהם מבני ישראל העוסקים במלאכה ובאומנות? ודאי אסור שיהא של שחץ והתנשאות. מפורש אמרו חכמי יבנה: "אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי, והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה [זכויות מפני שאני לומד תורה] והוא ממעיט? שנינו [חיריק באות נ', כמו "למדנו"] אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות י"ז, ע"א).
מה צריך להיות היחס של אלו העמלים בלימוד תורה מול אחיהם מבני ישראל העוסקים במלאכה ובאומנות? ודאי אסור שיהא של שחץ והתנשאות
כתב על כך מהרש"א כי מה שאדם אחד נוטה ללימודים ועיונים והשני לא נמשך לזה, לפעמים זה מחמת נטייה שכלית שהראשון נולד בה והשני נולד בלי כשרון עיוני זה, ולכן הוא איננו אשם. וזה מפורש בגמרא (נדה ט"ז:). ולכן אין מקום לאחד להתרברב על השני.
רבי יעקב עמדין הרחיב מושג זה כדי לחנך את הלמדנים לענווה. כך לשונו אחרי שציטט מאמר חכמי יבנה: "כוונת החכמים הייתה להקטין את עצמם וכו'. שאם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי כך נוצרת. שמתחילת יצירתו בבטן אמו נגזר עליו 'אם חכם או טפש' ומאחר שלב חכם נתן לך ה', אין לך להתגאות. ומה לך להתפאר על חברך שלא זכה לחכמה? והוא דברי חכמים הנ"ל חכמי יבנה וכו' וכו'. וגדול הנהנה מיגיע כפו אם הוא ירא שמים. טוב מעט ביראת ה', מה שלומד כפי השגתו, דיו. שלמדנו 'אחד המרבה ואחד הממעיט'. אם כן מועט שלו מחזיק את המרובה שלי. ולימוד של מוסר וענוה הוא, ונכון הדבר" (סידור ר' יעקב עמדין, מעמדות ליום שלישי, במהדורת אשכול חלק ב', עמ' תרע"ה).
אבל באופן שונה פירש מרן הרב קוק. על הפסוק "והארץ נתן לבני אדם". הוא כותב כי ראוי "להביט בעין טובה על העוסקים ביישובו של עולם, לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים" ("עין איה", ברכות פרק ו', פסקא ה'). זאת אומרת כל עם ישראל פועל בצוותא כחטיבה אחת; וכל קבוצה שבה תורמת חלקה. ואי אפשר לקבוצה האחת לשגשג ולהצליח, בלי תרומתה של הקבוצה השנייה. והמשילו זאת חז"ל: "אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה עמי הארץ וכו'" (חולין צ"ב, ע"א). ומבאר שם רש"י כיצד כל פלג בעם זקוק לעזרה מהפלג האחר. ממילא למדנו שאסור לזלזל איש ברעהו, וכמאמר חכמי יבנה.
חשיבות העיסוק בדרך ארץ נרמזה גם כן בפרשתנו. "ויבא יעקב שלם עיר שכם וכו' ויחן את פני העיר" (בראשית ל"ג, י"ח). דרשו חז"ל "מטבע תיקן להם, שווקים תיקן להם, מרחצאות תיקן להם"יחס של גאווה ושחץ מול עמי הארץ היה מצוי גם בדורו של חז"ל. ולכן מחו מחאה גדולה והזהירו שזו היא אחת הסיבות שאין דבר זה מצוי שתלמידי חכמים יולידו בנים שגם הם תלמידי חכמים, מפני שקוראים לעמי הארץ "חמורים" (נדרים פא ע"א). הרי מכאן שצריכים תלמידי חכמים לחשוב על אנשי עבודה בעין טובה וכנ"ל (ע"ע "עין איה", ברכות פרק א, תחילת פסקא קכ"ד).
חשיבות העיסוק בדרך ארץ נרמזה גם כן בפרשתנו. "ויבא יעקב שלם עיר שכם וכו' ויחן את פני העיר" (בראשית ל"ג, י"ח). דרשו חז"ל "מטבע תיקן להם, שווקים תיקן להם, מרחצאות תיקן להם" [צריכים לזכור כי באותם הדורות לא היתה סידור מקלחות מים בתוך בתי המגורים] (שבת לג ע"ב). וזה נראה לכאורה קצת תמוה. רגילים אנו לחשוב כי האבות חיו חיי התבודדות, רועים צאן במקומות הרחוקים מהיישוב, כדי שיעסקו במחשבות נשגבות ואציליות. ואם עסקו במקצת בצרכי החומר, ודאי זה רק לצרכם האישי. בשביל מה לו ליעקב לטרוח עבור בני העיר הנכריה? ועוד, מפני מה יש לתורה להזכיר פרט זה?
ענה על כך הרב קוק. "המבט הפנימי מורה אותנו שכל מה שיתרבו בני אדם [באוכלוסיה], יותר יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכוחות, שיוכל כל אחד להשתמש וליהנות במה שחבירו מוציא אל הפועל. וכל מה שתהיה הכרה זו יותר גלויה ובולטת, יותר יתרחב כח האהבה ואחוות החברה האנושית" ("עין איה", שבת פ"ב פסקא רפה, על סוגיא זו בענין יעקב). הרב קוק ממשיך ומבאר שם כי כל אחד זקוק למלאות חסרונו, במה שנמצא עודפים אצל חבירו. אבל כיצד יעבירו מזה לזה חפצים שונים כאשר האחד יקר בערכו והאחד זול בערכו? הדרך המועילה ביותר היא לסדר סולם ערכים של מטבעות שיהוו ערכי תשלום. ועוד הבין יעקב שיש להרחיב את חוג ההכרה, כי לא רק מאנשי עירנו נקבל תועלת מהחלפת חפצים מזה לזה, אלא גם מאנשים הבאים ממרחקים לשווקים שלנו. ובסוף הכיר יעקב כי הפיתוח של עדינות הרגש, והבחנת התועלת בהשגת חפצים נוספים, בא ע"י הרגלי נקיון וטהרה. כי אדם שהוא שפל, ירוד וחי חיי בער, לא יכיר שום צורך להוסיף הרחבה.
הרי מכאן כי יעקב היה לא רק איש לימוד תורה "יושב אהלים" (רש"י על בראשית כ"ה, כ"ז) אלא היה איש מעשה, איש מעורב עם צרכי הבריותהרי מכאן כי יעקב היה לא רק איש לימוד תורה "יושב אהלים" (רש"י על בראשית כ"ה, כ"ז) אלא היה איש מעשה, איש מעורב עם צרכי הבריות. הרב קוק מסביר כי מפני שבני ישראל לא ידעו מהיסוד התורני הזה, מאסו במלכות בית דוד (מובא במדרש שמואל, פרק יג). מבאר הרב: "מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות. ובא יעקב איש יושב אהלים ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שווקים ומרחצאות. והוא הדין רבי שמעון בר יוחאי שצווח כל כך נגד המניחים חיי עולם בשביל חיי שעה (שבת ל"ג:) הוא חתר לתקן תיקון חומרי להסיר הטורח מרבים שלא יצטרכו להקיף [הרבה ולהתרחק ממקום שהוא ספק קברות] (שבת לד ע"א). (אגרות הראי"ה, חלק ג' עמ' ו'-ז').