רציתי להגיד כמה מילים בזכות הקמתה של התקווה, מפלגה ציונית לאומית, ולסתום את פיותיהם של כל המקטרגים הטוענים כנגד פיצול נוסף, כביכול, של המחנה הלאומי. אין דבר כזה. תשכחו מן המנטרות האלה.
לשמאלנים יש אג'נדה שגויה, לא אמיתית ומוליכת שולל, אבל הם הולכים איתה הרבה שנים. בתחילה הם דשדשו בשוליים, ורק מתי - מעט מביניהם העזו להעלות על דל שפתותיהם את המושג "מדינה פלסטינית"
לשמאלנים יש אג'נדה שגויה, לא אמיתית ומוליכת שולל, אבל הם הולכים איתה הרבה שנים. בתחילה הם דשדשו בשוליים, ורק מתי - מעט מביניהם העזו להעלות על דל שפתותיהם את המושג "מדינה פלסטינית". אבל כיום, לרוע המזל או למרבה הצער, הם הצליחו להנחיל את תורתם גם במוסדות השלטון בארה"ב.
במחנה הלאומי כמו שהוא מכונה בטעות, לדעתי, אין מאומה מן הנחישות של הציבור השמאלני. כל מה שיש שם זה חבורה של פוליטיקאים עמוסים בחשיבות עצמית, מנופחת, חסרת בסיס וללא כל אידיאולוגיה סדורה. הם כבר הוכיחו שהכיסא חשוב להם יותר מהכל. כך נהגו בנימין נתניהו, לימור ליבנת וסילבן שלום כאשר אריאל שרון הוביל את תהליך הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, כך נהגו אז אנשי חצרו של הרב עובדיה יוסף, וכך נוהג היום אביגדור ליברמן.
ולכן, כאשר משהו לא טוב מתרגש והולך על הבית הלאומי של העם היהודי, יש לקום ולזעוק בכל הכוח בלי לעשות חשבון. צריך לשמש פה למאות האלפים, החילוניים ותושבי הערים הגדולות, שלא הגיעו לקלפיות בבחירות האחרונות או לאלה שהביעו את סלידתם מן השחיתות שפשתה בכל פינה במרכז הליכוד, למשל: בכך שהצביעו כהצבעת מחאה בעד הגמלאים.
דוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל שהוגדרה כמדינה יהודית (מונח המופיע כמה וכמה פעמים בהכרזת העצמאות) לפני כמעט שישים שנה. ובימים אלה, כאשר שמעון פרס תלמידו המסור והנאמן נושא דברים לזכרו על קיברו, קשה שלא להרגיש שמשהו יסודי ובלתי הפיך משתבש עלינו לרעה. אין בכך, אולי, הסבר שלם, סדור ובהיר, אבל זאת הסיבה שרבים וטובים במחנה הלאומי מרגישים "חסרי בית". הם לא שומעים את הפוליטיקאים העכשוויים קוראים בקול גדול, ויוצאים אל כיכר העיר כדי לקרוע שם את בגדיהם מרוב צער.
הם גם זוכרים כיצד נהג בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה של היום, בעת שכיהן כראש הממשלה. אהוד אולמרט יכול אפוא להמשיך בנחת לעבר העיירה שכוחת האל בחוף המזרחי של ארה"ב, לבסיס של חיל - הים הממוקם שם, ולסחור באדמותיה של ארץ ישראל. 
יתארו לעצמם, למשל, תושבי כפר סבא כיצד תיראה עירם לאחר שקלקיליה תימסר לרשות הפלסטינים או כיצד ימריאו המטוסים מנתב"ג לאחר שהגבעות שממזרח לו יהיו מאוכלסות במשגרי קטיושות
קשה כנראה למשוך את ההמונים היושבים בבועותיהם, מרגישים בטוחים מפני כל רע, כאשר הקסאמים נופלים לפי שעה רק בשדרות או בפאתי אשקלון. אבל ה"בום הגדול" בוא יבוא. יתארו לעצמם, למשל, תושבי כפר סבא כיצד תיראה עירם לאחר שקלקיליה תימסר לרשות הפלסטינים או כיצד ימריאו המטוסים מנתב"ג לאחר שהגבעות שממזרח לו יהיו מאוכלסות במשגרי קטיושות. הרי אף אחד לא באמת מאמין שמסירת "שטחים" נוספים באמת תביא עלינו את השלום המיוחל.
וזאת המטרה של המפלגה החדשה שאני יליד תל אביב, חילוני והחרד מפני הבאות נותן יד להקמתה. לא כדי למצוא לעצמי פרנסה ולא כדי לחפש כיסא נוח, אלא פשוט כדי לנסות, לעורר ולהטמיע את החרדה שבה אני שרוי כעת. עשיתי זאת בעבר ללא הרבה הצלחה. הסכמי אוסלו יצאו לדרך, והסוף ידוע. זעקתי נגד הגעתו של יאסר עראפת לרצועת עזה, ושוב נכשלתי. ביקשתי למנוע את הבריחה מדרום לבנון, וגם בכך לא הצלחתי. זעקתי נגד "ההתנתקות", ושוב לא שמעו לי...
עד מתי נהיה צודקים, עד שכבר לא תהיה דרך חזרה?