הבה נעיין בדבריו הנפלאים של מהר"ל מה צריך להיות היחס בינינו לבין האומות. הם משולים למים ואנו לאש. וכה דבריו: "האומות נקראו מים בכל מקום, כדכתיב 'ימשני ממים רבים, יצילני מאויבי עז' (תהלים י"ח, י"ח-י"ט) 'והצילני ממים רבים מיד בני נכר' (שם קמ"ד, ז') וכו'. ונמשלו ישראל לאש כמ"ש במסכת ביצה (כה ע"ב) 'מימינו אש דת למו'. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ואם נתערבו יחד, המים מכבים את האש. ואם האש עומד רחוק מהמים ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים. ואלו דברים ברורים. והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבים ומתחברים לגוים, אז המים שהם הגוים גוברים עלינו לגמרי, כמו שגוברים המים על האש. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאינם נמצאים. כך אם ישראל נבדלים מן האומות ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על מים רבים" ("נצח ישראל", פרק כה, עמ' קכ"ח).



ראשית דבר יש לשים לב שלא מוזכר כאן כלל נס המנורה, שהשמן דלק שמונה ימים. במלחמה שהוזכרה כאן הזכיר שבח איכות (גיבורים) וכמות (רבים) ואחר כך שלוש קבוצות

וכך לשון הרב אברהם קוק: "הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות (כלומר "קבוצות", לאו דוקא פוליטיות) בעם גדול, הוא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכות בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, איכרים וכו'. אמנם כל זה אינו מדובר כי אם בשיטות ומפלגות כאלה שאינם נוגעים בחיי העם להורסו. אבל הכיתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרוס תורה ומצוות, שהם בית חייהם של ישראל, הם אינם נולדים מטבע הרוח הכללי של העם, כמו שאר כיתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום [להשים] איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותם של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להספיק בילדי ניכר ודעות רעות וזרות שהם כרקב לישראל, הם אינם פורחים מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות. ואין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מכח משחית חיצוני נולדו . על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטה, כיתה מסוימת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים, כי לא לה' המה. וכדברי חז"ל על כיו"ב 'הני מערב רב באו'" ("עין איה", ברכות, עמ' 48-49. ועיי"ש בעמ' 7 כי לפני הגאולה העתידה, אלו יעזבו את ישראל. וכן דבריו ב"עין איה" על שבת, עמ' 106).

הרי מדבריו דימוי גמור לכוחות שליליים בימינו המשפיעים על עמנו להתדמות לאורחות חייהם של האומות, לבין המתיוונים שהיו ימי קדם; ועל ניצחוננו נגדם אנו חוגגים ימי החנוכה. וזה מפורש בהודיה של "על הנסים" [להלן בנוסח המדוייק של הרמב"ם, סוף ספר אהבה, לפי כת"י אוקספורד, במהד' הגר"י קאפח, עמ' תשי"ט] "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך בית ישראל לבטלם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך וכו' נקמת את נקמתם ומסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, ופושעים ביד עושי תורתך. ועשית לך שם גדול בעולמך, ולעמך ישראל עשית פלא ונסים". עד כאן לשונו לענייננו.

ראשית דבר יש לשים לב שלא מוזכר כאן כלל נס המנורה, שהשמן דלק שמונה ימים. במלחמה שהוזכרה כאן הזכיר שבח איכות (גיבורים) וכמות (רבים) ואחר כך שלוש קבוצות. הגוים שנקראו "טמאים" ("לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא", ישעיה נב, א; וכן מה שחז"ל ייחסו לאברהם ותרח "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?", איוב יד, ד, במדבר רבה יט, א); ואח"כ קבוצה של "רשעים" וקבוצה של "פושעים". ע"פ חז"ל (יומא לו ע"ב) בשתים אלו יש ההבדל בין החוטא במזיד מחמת תאבון, לעושה במרד כדי להכעיס. הרי ברור שמדובר במתיוונים ע"פ שיטה מודעת מצדם.

וכבר ניבא לנו זכריה (י"ד, ב') כי בסוף הימים יבואו הרבה מאומות העולם לכבוש את ירושלים מידינו. באותו זמן יצטרפו כמה מהיהודים לצבאות האויב (זכריה י"ב, ב'. עיין שם רש"י ור"א אבן עזרא ורד"ק, ורש"י על זכריה י"ג, ט'). במדרש (שיר השירים רבה, ב', "דומה דודי לצבי") לימדו כי גם בצרותיהם של ישראל בעת הגאולה העתידה, רוב ישראל מאמין במשיח. אבל "וכל שאינו מאמין לו והולך לאומות העולם, בסוף הם הורגים אותו". כלומר אותם משתפי פעולה עם האומות (כמו שיש גם בימינו) יהיה להם סוף מר.



סיכום דברינו הוא כי עיקר שמחת חנוכה, ההלל וההודאה, הוא מפני ניצחון המלחמה. אבל מהר"ל מסביר שכדי שלא נטעה לחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", בא נס שמן המנורה

סיכום דברינו הוא כי עיקר שמחת חנוכה, ההלל וההודאה, הוא מפני ניצחון המלחמה. אבל מהר"ל מסביר שכדי שלא נטעה לחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", בא נס שמן המנורה. הייחודיות של "חנוכה" מול שאר חגי ישראל היא כי בימים ההם היו לנו המתבוללים באומות, המטיפים לתרבות נוכריה והמחלישים את אחיזתנו בתורת ישראל. אי אפשר לדעת כמה מישראל הצטרפו בפועל למחנה הצבאי של האויב, אבל הרבה מהם פעלו בקרב ישראל כ"גייס חמישי" המחלישים את איתנות יכולתנו להתמודד, ובשם תרבות נוכריה וערכים "הומאניים" הרפו את ידינו, עד שנשאר רק קומץ קטן מהעם שיוכלו ליזום פעולה (כאמור, "רבים ביד מעטים"). אבל שאר העם עמדו אין אונים, מופחדים ומבולבלים.

אבל כמו "בימים ההם בזמן הזה" נתעורר נא כדי להתעודד ולחזור לתורת ישראל, "תורת ישראל סבא". "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל א' ט"ו, כ"ט).