לשון הרמב"ם היא: "מצוות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם ליזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו" (הלכות חנוכה פרק ד', הלכה י"ב). הבה נעיין, מה עניין חביבות גדולה זו?
מפורסם כי עם ישראל צריך לעבור ארבע גלויות: בבל, מדי ופרס, יון ורומי. צרות הללו מתוכננות מראש ומוזכרות בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו 
מפורסם כי עם ישראל צריך לעבור ארבע גלויות: בבל, מדי ופרס, יון ורומי. צרות הללו מתוכננות מראש ומוזכרות בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו (בראשית רבה, פרשה מד. ולפני זה בפרשה ב' [ר"ש בן לקיש פתר קרא בגליות], ובמדרש ויקרא, סוף פרשה יג). בעלי רמז מצאו אסמכתא לזה בפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שה"ש ח, ז). האומות נחשבו למים ("נצח ישראל" למהר"ל, עמ' קכ"ח) ולא יוכלו לקלקל את האהבה בינינו לה'. "רבים": ר"ת רומי, בבל, יון, מדי. "מצרים" איננו בחשבון כי הם היו עוד לפני שנולדו ישראל כעם, כמבואר בספר דברים (כ"ז, ט') "היום הזה נהיית לעם". וכבר האריך מהר"ל ("נר מצוה", עמ' י"א) מה המאפיין לכל שלטון זר עלינו. אנשי בבל היו חזקים בכוח הנפש (שאיפה לאימפריה ושלטון); אנשי פרס מפתחים תאוות גופניות, כמו שרואים אצל אחשוורוש ומסיבתו מאה ושמונים יום; אנשי יון עוסקים בענייני השכל וכו'. כל אלו נרמזו בחזון המוזכר בדניאל (פרק ב', ושוב בפרק ז').
בחלק מהגאולות יש לנו חגים ומועדים לששון, לשמחה ולזיכרון. פסח על גאולה ממצרים. פורים על ההצלה ממזימותיו של המן. וחנוכה בתפקיד כפול, זכר ליציאה מבבל וכן על ההצלה מהמתייוונים. ר' יעקב עמדין מחדש חידוש נפלא (בספרו "מור וקציעה", תחילת סי' תר"ע). הנביא חגי (ב, י-יג) חקר את הכהנים בהלכות טומאה לענין "רביעי בקודש", שהוא ענין לקרבנות. מתי חקר? "בעשרים וארבעה לתשיעי" (חודש כסלו). מבאר פירוש "דעת מקרא" (הוצ' מוסד הרב קוק) כי בו ביום נסתיים ייסוד בית המקדש, ולמחרת חנכוהו בקרבנות (עזרא י', י"ג). זה נעשה ע"י שבי ציון מבבל. והנה פלא, גם בו ביום המסוים הזה נחנך הבית בימי החשמונאים. [עד כאן מהספר הנ"ל]. מוסיף ר"י עמדין שהרי מחנכים את המנורה במקדש רק בהדלקת הלילה (כן מפורש ברמב"ם). זאת אומרת, חנוכת המנורה הייתה בליל כ"ה לכסלו. ולכן המקרא מעיד שחגי חקר את הכוהנים כמה שעות קודם, ביום כ"ד. גלות בבל מסומלת על ידי חורבן בית מקדשנו. סיומה על ידי חנוכת בית חיינו, בליל חנוכה.
"בימים ההם בזמן הזה". גם בימינו שולטים עלינו כיתות כאלו הבאים להשכיח שם ה'. בזמן שראש הממשלה רבין היה שר הביטחון, פרסם פקודה שאסור לכתוב על תכתובת של צה"ל או פרסומיהם אותיות: ב"ה או בס"דהבה נתרכז בעניין חגיגת חנוכה על ניצחוננו נגד כוחות המתייוונים. שואל הרב יצחק הוטנר ("פחד יצחק", חנוכה, עמ' קכ"א) כדלהלן:
"והלא רק בג' מלכויות (בבל, פרס, אדום) היו ישראל פזורים בארצות הגויים, אבל בצרות יון לא מצאנו שום רמז לגירוש ישראל מארצם? והא כיצד נאמר בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ג) 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם'? אלא שעניין זה עומד על יסוד איתן שמומרים לא קבלו חלק בארץ . ארץ ישראל רק לציבור ניתנה. ומכיוון שפריקת עול הוי פרישה מדרכי ציבור, בוודאי שהיא מפקיעה את בעליה ממתנת הארץ. חלק בארץ ישראל, למי שמפקיע עצמו מכלל ישראל, הרי זה משפט הסותר את עצמו. וזהו החידוש הנורא במהותה של גלות יון. כי ע"י הגזירות של השכחת התורה והעברת המצוות, ולחץ חכמתה ודעותיה של יון על דעת תורה, בידה של יון ליצור מצב של 'ארץ לא להם' בתוך א"י עצמה וכו' וכו'. וחידוש זה מעמיק את גלות יון לעומת הגלויות הקודמות ביחס של 'אין ערוך'. עומק תהום מפריד בין מדת הנכריות של בן, הבאה מפאת שגלה מבית אביו למרחקים; ובין הנכריות של בן המסתובב בחצרות אביו, ומכל מקום הכל זר לו מפני ששכח שמו ושם אביו. וכו'. וזה הוא שאמר ירמיה בנבואתו (ה', ו') 'נמר שוקד על עריהם' ופירשו בו חכמים (ויקרא רבא י"ג) 'נמר, היינו יון' (ע"פ דניאל ז') וכו' שאין בה בגלות זו גירושו של ישראל לתוך היער או למדבר העמים, אלא יש כאן גלות בתוך עריהם של ישראל עצמם!" (עד כאן לשון הגר"י הוטנר).
"בימים ההם בזמן הזה". גם בימינו שולטים עלינו כיתות כאלו הבאים להשכיח שם ה'. בזמן שראש הממשלה רבין היה שר הביטחון, פרסם פקודה שאסור לכתוב על תכתובת של צה"ל או פרסומיהם אותיות: ב"ה או בס"ד. וכמו שבימי ניצחון החשמונאים התקינו משקל נגדי דווקא להזכיר שם שמים בכל השטרות, כך בימינו הנהיג רב משה צבי נריה זצ"ל בכל תכתובת רשמית שבמוסדות ישיבות בני עקיבא, ובאותיות גדולות מאוד: "בעזרת השם".
בזמננו אין העיתונים החילונים מזכירים שם שמיים בכתבות שלהם. לאורח תמים המזדמן ארצה היה אפשר לו לחשוב שבכל המאורעות המתרחשים בארצנו, אין כלל מציאות להקב"ה. כן הרדיו "הממלכתי", בשידורים שבסוף חגינו או ראש השנה אינו טורח להזכיר את תפילותיהם של המון בית ישראל. אדרבה, מבליטים לנו כמה אנשים חיללו את החג על ידי פיקניקים או טיולים בפארקים הלאומיים. כאילו לשדר לנו ולהחדיר בנו שאותם שעדיין שומרים אימונים לתורת ה' הם מיעוט קטן ובלתי ניכר. וכל זה חלק מהתגברות ההתבוללות התרבותי במשפחת העמים. זכור לנו כיצד נהגו כאן מצעדי ראווה בראשון במאי, שנים רבות אחרי שחדלו מהמצעדים כמעט כל שאר עמי תבל (פרט לסין הקומוניסטית וקובה). מומרים הללו אינם חשים שארצנו היא שלנו. כיוון שאין להם חלק בארץ (כדברי המלבי"ם והגר"י הוטנר לעיל) הם מנהלים מדיניות פוליטית שגם לעם ישראל כולו, אין הארץ שלנו. אין נוהגים עם צוררינו "משא ומתן" אלא "מתן ומתן".
וכהיום הזה באים אלו שאוחזים בהגה השלטון בישראל, ומטיפים לנו "מוסר" שאין הלאומיים מתחשבים מספיק בצרכי האוכלוסייה העוינת. אוסרים על חיילינו להגיב בירי על אלו המסכנים את חייהם, פן יפגעו באזרחים עוברי אורח. לכאורה לפי חשבון זה יהיה אסור לצה"ל להשתמש בתותחים לטווח רחוק או הפצצות אוויריות נגד אויבינו, פן יפגעו ב"חפים מפשע". הרי מפני שיטת "ההומאניות" אסרו על צה"ל לנתק זרם חשמל מתושבי עזה, למרות התקפותיהם כמעט מידי יום ביומו נגד העיר שדרות ותושבי מערב הנגב. במשך שבע שנים אחרונות ירו על מערב הנגב ששת אלפים קסאמים. מניין באה ההתחשבות הקיצונית הזאת?
אלא גם בימי יוון באו חוקרים ומלומדים (תלמידי סוקראט, סנקה, אריסטו מחבר "ספר המדות" ועוד) להטיף מוסר נגד הברבריות של העברים. לכאורה נתקיימה בנו קללת התורה "ורדו בכם שונאיכם" (ויקרא כ"ו, י"ז)אלא גם בימי יוון באו חוקרים ומלומדים (תלמידי סוקראט, סנקה, אריסטו מחבר "ספר המדות" ועוד) להטיף מוסר נגד הברבריות של העברים. לכאורה נתקיימה בנו קללת התורה "ורדו בכם שונאיכם" (ויקרא כ"ו, י"ז). מפרשים חז"ל בספרי "איני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם". ופירוש זה ברור על פי החלוקה מה בין "אויב" (הנוקט פעולות איבה בפועל) ל"שונא" שהוא בלב (ויקרא י"ט, י"ז). ובכן מדובר בישראלים. לפי מידת המזוכיסטיות הלאומית השוררת כעת בישראל, יש כאן שנאה עצמית. הם מצטערים שנולדו יהודים. מה נאמר על שבשבועות האחרונים שיחררה הממשלה בשלשה תאריכים למעלה מאלף מחבלים, ולא התנתה תנאי שישחרר האויב לכל הפחות את גלעד שליט או ש"ידידינו" בארה"ב ישחררו את יהונתן פולארד.
וגם כאשר חתמו מרבית חברי הכנסת על עצומה לנשיא בוש בבקשה לחונן את פולארד ומסרו כתב זה לשליח, ראש הממשלה שרון הנוסע לשם לשיחות עם בוש, הוא "שכח" את המסמך בירושלים והגיע שם בלעדיו. וכן שנים רבות נמנעה ממשלות ישראל להעניק לפולארד מעמד "אסיר ציון" שהיה מיועד להעניק לו זכויות מסוימות. מה נאמר על כל השנאה הזאת?