"הם לא נחמדים", כך אמרה גולדה מאיר. זהו תיאור ממצה ומדויק. הפנתרים השחורים נוסח ישראל אומנם לא היו נחמדים, אבל בזה התמצתה הבעיה. לא מכיוון שעולי חבר העמים הערבי זכו ליחס הולם, אלא מכיוון שגם להם היה ברור שמדינת ישראל של שנת 49 ואילך הייתה מדינה שקיומה תלוי על חוט השערה, וגם כיום שישים שנה אחרי המצב לא השתפר אלא החמיר. אם בשנת 1948 התחבאה האנטישמיות מפאת קלון השואה, כיום אין כבר קלון בשואה ומדינות אירופה מממנות בגלוי את הביטוי הבוטה ביותר של האיסלמו-נאציזם, הרשות הפלשתינית.
ואכן, תנועת הפנתרים השחורים של שנות השישים והשבעים לא המריאה. היו רעשים, היו צלצולים, היו נציגים פה ושם בכנסת, אבל משמעות חברתית-פוליטית לא הייתה להם
לכן, תנועה חברתית המתמצית בדרישת עלבונה של עדה אחת מעדה אחרת לא הייתה יכולה לגרוף איתה את הקהל הרחב. הקהל המזרחי הרחב נהה אחרי בגין, נציג אותנטי של ההתנגדות לבולשביזם, נציג אותנטי של הניצולים מאלטלנה, אדם שהממסד כבר ניסה לירות בו, לעצור אותו (הסזון) ולטפול על תנועתו עלילות דם (דיר יסין). הוא ייצג בשבילם את השינוי החברתי הכרוך בשינוי פוליטי אמיתי, ולא חלוקת נדבות של הפריץ היהודי.
ואכן, תנועת הפנתרים השחורים של שנות השישים והשבעים לא המריאה. היו רעשים, היו צלצולים, היו נציגים פה ושם בכנסת, אבל משמעות חברתית-פוליטית לא הייתה להם. לעומת זאת, הליכוד שבשלטון הביא את נציגי עדות פליטי ערב לידי ביטוי פוליטי מכובד, עד כי איש לא זוכר ששטרית וקצב אמורים להיות מזרחיים, והם נידונים על סמך מעשיהם ולא על סמך שייכותם העדתית.
בנושא אחד נכשלו כל הנוגעים בדבר גם הפנתרים, גם השלטון הבולשביקי וגם השלטון הליכודי. בתביעת עלבונם של פליטי מדינות ערב מיד הערבים. בעוד אלו האחרונים מקימים מנגנונים משומנים היטב של יחסי ציבור לפליטים הערבים שעזבו את ארץ ישראל (רובם מרצונם, בעידוד מדינות ערב או בשל האדרה של עלילות-דם) הפליטים שלנו מארצות ערב נקלטו ללא טענות ומענות, מקסימום הם "לא נחמדים".
ההזדמנות ההיסטורית להוכיח את ההקבלה שבין מעמד הפליטים הערביים לבין הנישול המפלצתי של יהודים שחיו בארצות האיסלאם משך מאות ואלפי שנים הוחמצה שוב ושוב. ועל זה אנו כולנו, יהודים מכל העדות, משלמים ונשלם את המחיר גם הפוליטי וגם הביטחוני. כיום הדבר מתבטא בהתחייבות של המדינות התורמות לממן את ארגון הטרור והרצח הקרוי אש"ף ב 7,800,000,000 דולרים, (קרוב לשמונה מיליארד) כדי להיטיב את יכולתו להרוג ביהודים: אשכנזים, ספרדים, אתיופים ותימנים כאחד.
המשחק שבו אנו מצויים איננו כדורגל. אין לו גבולות זמן, והמרחב הוא גמיש. לכן יש להעלות מחדש את תביעת הנישול כלפי מדינות ערבמאידך, המשחק שבו אנו מצויים איננו כדורגל. אין לו גבולות זמן, והמרחב הוא גמיש. לכן יש להעלות מחדש את תביעת הנישול כלפי מדינות ערב: את הרכוש היהודי שנגזל, את העלבון הנורא של גירוש, את הכספים שמדינת ישראל השקיעה ביישוב הפליטים, את הסטת הכספים שהתקבלו מגרמניה (השילומים) לעבר בניית עתיד טוב יותר עבור פליטי ערב, את כל אלו יש לדרוש מידם באותה מידה של נחרצות בה הם דורשים את תביעת השיבה בכל מקום ובכל זמן.
על הפנתרים לצאת מן הארון, ולומר: כל השנים הללו שמרנו את הטינה נגד האנשים הלא נכונים. עכשיו זהו הזמן לעזור למאמץ הלאומי נגד האויב האיסלמו-נאצי השואף לנשל את כולנו מנחלתנו.