ההתקפה התורנית על הדתיים, אטימותם המובנית והפרימיטיביות של שיקוליהם, עסקה השבוע בהתנגדות לחוק עיקור חתולים. חברי הכנסת שהתנגדו להצעת החוק כי המדינה תממן עיקור שכזה, זכו לקיתונות של לעג ושטנה. זכותם של המלגלגים על אנשים דתיים לעשות כן, אלא שבמקרה הספציפי ההתקפה נובעת יותר מבורות ומחוסר ירידה לפרטים הקטנים שהם בסופו של דיון עושים את ההבדל.
הצעת חוק ביקשה ליצור תמיכה ממשלתית גורפת בעיקור חתולים וכלבים, כדי להתמודד עם תופעת הריבוי העצום של חיות משוטטות שמסתובבות בערי ישראל
הצעת חוק ביקשה ליצור תמיכה ממשלתית גורפת בעיקור חתולים וכלבים, כדי להתמודד עם תופעת הריבוי העצום של חיות משוטטות שמסתובבות בערי ישראל. הם אינם זוכים לאוכל וטיפול מספיק ובכך נגרם גם להם צער, ואף נפוצה התופעה המחרידה של התעללות בהם. עיקור לדעת יוזמי החוק יקטין את אוכלוסיית המשוטטים, ויצמצם את התופעות המכוערות הנלוות להם.
ראשית, אינני חושב שניתן להתמודד עם תופעות מכוערות של התעללות בבעלי חיים רק על ידי חקיקה והענשה, איום והפחדה. לטווח הארוך וברובד העמוק, בסופו של דבר גם היעיל יותר, רק חינוך לערכים, כבוד ליצירי כפיו של הבורא, ענווה והשתאות מול פלאי היצירה יביא להדברת התופעה. כל פתרון אחר, חיצוני לאדם וכופה אותו כמו חקיקה, לא יביאו לתוצאה המיוחלת. לעיתים אין ברירה, אבל זה רק כשאין ברירה.
על פי ההלכה, יש איסור לסרס הן בני אדם והן בעלי חיים. איסור זה איננו "המצאה של הרבנים" או "נובע מתוך העובדה שדתיים אינה מגדלים ממילא חיות מחמד", אלא הוא איסור מהתורה. אחד מגדולי ישראל, בעל "ספר החינוך" שחי לפני כשבע מאות שנה בספרד הסביר את טעם האיסור: "לפי שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלמות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם צווה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו. שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמוות מכלה בהם. ועל כן המפסיד כלי הזרע, מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב".
זכותו של כל אדם להתנגד לשיקולים ההלכתיים, בדיוק כמו שזכותי לצדד ולתמוך בשיקולים כאלו. השאלה איננה אם ההלכה היא "בסדר" או לא שהרי אלו שאינם מקבלים את ההלכה לא יקבלוה כסמכות מחייבת גם אם תתמוך בסירוס חתולים. זכותי, ולדעתי גם חובתי, כמי שמשתדל להיות נאמן לתורת ה' לקבל את ההלכה כסמכות מחייבת גם כשאשר הדבר אינו נוח לי, וגם כאשר הוא איננו מתאים לעולם הערכים (הזמניים) של דורנו. לי ולחברי המשתדלים להיות נאמנים לתורה יש סולם ערכים אחר בו דבר הבורא הוא אמת מוחלטת, ומיצוי של כל הטוב בעולם. זכותם של החולקים עלינו לבוז לנו (כבר התרגלנו), אבל אנחנו נמשיך לעמוד על זכותנו שאותה טרם מנעו מאיתנו בחוק להכפיף את עצמנו להלכה.
למרות שיש הבדל בין חתול לחתולה, על פי ההלכה יש לשקול אופציות אחרות מלבד עיקור וסירוס. על מנת להתמודד עם תופעת ריבוי החתולים ניתן להשתמש באמצעים שיכולים להבריח אותם ממקומות יישוב, כגון: ריח, עשן וכדומה או אמצעים שמונעים הריון (גלולות למניעת הריון). רק כשאין הדבר אפשרי ויש צורך מיידי ודחוף להתמודד עם ריבוי החתולים, בגלל העברת מחלות או כדי למנוע תופעה שכזו, אז יש לשקול את העיקור והסירוס בצורה פרטנית כיוון שגם האיסור לסרס אינו תקף כשיש סיכון או חשש של סיכון לחיי אדם.
איננו מתנגדים לסירוס וגם ההלכה איננה מתנגדת אם מדובר במקרה ספציפי של סיכון חיים, אך התנגדנו לחקיקה גורפת שתיצור סחף ותסרס כל בלם ושיקול דעת בעניין
בקיצור: איננו מתנגדים לסירוס וגם ההלכה איננה מתנגדת אם מדובר במקרה ספציפי של סיכון חיים, אך התנגדנו לחקיקה גורפת שתיצור סחף ותסרס כל בלם ושיקול דעת בעניין.
לצערי, מציעי החוק מיהרו להגיש אותו לפני שביררו את התנאים שבהם ההלכה תאפשר בצורה נקודתית ופרטנית ולא גורפת סירוס שכזה. כך נוצר עימות מיותר ששירת בעיקר את שרידי מפלגת "שינוי". מאידך, הפולמוס הזה יצר ההזדמנות להבהיר שאנחנו הדתיים נאמנים לסולם ערכים אחר שאין לנו שום רצון להתנצל בפני התרבות השולטת, ומי שיורק עלינו יקבל יחס זהה. אז אולי הוא דווקא לא כל כך מיותר.