בעלון השבת לפרשת בא "עולם קטן" ציינו את מלאת שנתיים לפוגרום עמונה בשני מאמרים, האחד של הרב שלמה אבינר תחת הכותרת "שבר עמונה".
וכך כותב הרב, בין היתר:
כי מה שנשבר בעמונה הייתה תפיסת עולם, נקרא לה "ממלכתית", לצורך הדיון. אינני אוהב את החלוקה הזאת, אך אין לי אחרת. כי בעמונה החלה להתגבש תפיסת עולם חדשה, התפיסה המיליטנטית
"הכי הרבה בכיתי על השבר בין היהודים, על המכות האכזריות, על החירופים והנאצות, אוי מה היה לנו... אך לא על השבר שהיה אז אנו מתאבלים, אלא על השבר שיש עדיין עתה... זה היה אירוע נורא שלא היו בו מנצחים, רק מפסידים. מי שביצע פקודה - הפסיד. מי שסירב פקודה- הפסיד. מי שהיה קרבן הפקודה- הפסיד. לו היינו במצב שבו סירוב פקודה בכלל לא היה עומד על הפרק, כי אף אחד לא היה מסוגל לבצע פקודה כל כך בלתי מוסרית, בלתי אנושית, בלתי הגיונית, בלתי לאומית, בלתי אנושית, לא יכול זה יותר מלא רוצה, יותר ממסרב".
כבוד הרב, נפגשנו שנינו בעמונה לרגע קצר, בתום יום הקרב, רגע לפני הפיזור. אני הייתי חבול פיסית. כאבו לי הצלעות. אתה היית חבול נפשית, לבך כאב. הכאב שלי חלף, שלך נותר. נותרת בתחושת שבר.
כי מה שנשבר בעמונה הייתה תפיסת עולם, נקרא לה "ממלכתית", לצורך הדיון. אינני אוהב את החלוקה הזאת, אך אין לי אחרת. כי בעמונה החלה להתגבש תפיסת עולם חדשה, התפיסה המיליטנטית.
את המאבק על גוש קטיף הובילה הגישה הממלכתית. היו שם המון חיבוקים ונשיקות של פוליטיקאים עם קציני צבא ותצלומים משותפים של רבנים עם קציני משטרה.
המאבק על גוש קטיף נגמר בחרפה.
"זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ" , כך כתבו בני נוער על גב החולצה הכתומה לאחר הגירוש, ואיתה הלכו כחצי שנה עד עמונה.
האהבה לא ניצחה שם. שום רגשי אהבה, שום רגשי סימפטיה, שום רגשי חמלה לא צצו בציבור למגורשי גוש קטיף שהתפנו בשקט והותירו את עולמם אחריהם. שום הערכה למועצת יש"ע ומטה גוש קטיף שהובילו את המאבק הסטרילי והיו שותפים לפינוי השקט.
ומי ששותף לפינוי שותף לתוצאותיו: לחורבן הגוש, לעליית החמאס, להפגזות על שדרות ואשקלון. ואם הוא ישר מספיק להודות בכך, הרי שהוא במשבר.
מי שהדחיק את התובנות הללו בגוש, באה עמונה וחבטה לו באלה בפרצופו.
מי שהביט נכוחה במאבק בגוש ראה כבר שם את השינאה של השלטון, את האלימות המשטרתית, את האטימות הצבאית, את האדישות של ההמון. מי שלא ראה זאת בגוש הופתע בעמונה
מי שהביט נכוחה במאבק בגוש ראה כבר שם את השינאה של השלטון, את האלימות המשטרתית, את האטימות הצבאית, את האדישות של ההמון. מי שלא ראה זאת בגוש הופתע בעמונה.
מי שהביט נכוחה בגוש ידע כי מי שמסוגל לציית לפקודה כל כך בלתי מוסרית, בלתי אנושית, בלתי הגיונית, בלתי לאומית, יציית לכל פקודה, ללא שום מעצור.
מי שהיה תמים בגוש וקרא לחיילים לציית ולבכות, נשבר בעמונה.
השקפת עולם שלימה, ההשקפה "הממלכתית", בעל רקורד מרשים של עשייה נמצאת היום במשבר, תחתיה צומחת השקפת עולם חדשה, נחושה יותר, הנמצאת במבחן, השקפת עולם שטרם התגבשה והתייצבה ועדיין עליה להוכיח את עצמה. ניצניה ב"חומש תחילה", ב"נאמני א"י", ב"קונגרס היהודי" ב"מנהיגות יהודית", ב"אם תרצו".
"אל תביטו לאחור", אומר השיר "שאו עיניים בתקווה". שאו עיניים בתקווה ובראייה נכוחה כי מזה שנתיים וחצי אנחנו במציאות חדשה.