למעלה מחמישים טילים נפלו השבוע על שדרות ביום אחד. החיים בשדרות, ללא ספק, נעשו בלתי נסבלים ובהתאם מתגברים אצלנו הקולות הקוראים לפעולה צבאית, פעולה שתפסיק את ירי הקאסמים על שדרות, פעולה שתציל את שדרות המדממת. כביכול הבחירה היא בין פעולה צבאית ובין חורבן שדרות, ואני שאינני מומחה צבאי בא ואומר: לא לפעילות צבאית, השאירו את שדרות מדממת.
כי פעולה צבאית היא בעת הזאת הקזת דם מיותרת שתשרת מספר פוליטיקאים, ותזיק לשדרות. הבחירה האמיתית היא בין התבססות מחודשת ברצועת עזה, אזרחית וצבאית, לבין חורבן מערב הנגב
כי לא זאת הבחירה הנכונה. כי פעולה צבאית היא בעת הזאת הקזת דם מיותרת שתשרת מספר פוליטיקאים, ותזיק לשדרות. הבחירה האמיתית היא בין התבססות מחודשת ברצועת עזה, אזרחית וצבאית, לבין חורבן מערב הנגב.
שתי גישות ביטחוניות עומדות בבסיס יחסינו לפלשתינאים, גישת השמאל וגישת הימין, גישת הנסיגה הטוטאלית וגישת האחזקה הטוטאלית. גישת השמאל אומרת: בואו ניסוג מכל השטחים, נשלם את המחיר הביטחוני שבאובדן יכולת הפיקוח על האויב הפלשתינאי, ונפצה על כך בבניית הרתעה יעילה.
את המשפט המדעי המתוחכם שנאמר לעיל בסגנון עיתונות השמאל, ניתן לתרגם לעברית בסיסית האומרת: "אם הם ירו קאסם אחד, עלינו נכניס להם באמא שלהם". אלא שהמציאות מוכיחה שזה פשוט לא עובד. ניסינו את הגישה הזאת בעזה: הקימונו גדר אלקטרונית-ביטחונית-מדינית, ברחנו מעזה, נהגנו ברוע לב נגד אחינו, הזקנו לצה"ל, לכלכלה ולתדמיתנו ובאותה הזדמנות גם אבדנו את כושר ההרתעה, והיום הם מכניסים לנו.
ועכשיו השמאל מוצא עצמו נאלץ לצאת למלחמה שאינו מעונין בה כדי לשקם את כושר ההרתעה, כי זה היה העיקרון מאחורי הבריחה מעזה.
הגישה השניה, גישת הימין, אומרת שעד להשגת הסכם שלום בהסכמה חובתנו להחזיק בשטח באחיזה איתנה ככל האפשר, תוך מימוש חובתנו היהודית לארץ ישראל. ניסינו את הגישה הזאת ביו"ש פחות או יותר, וראה זה פלא מביך, זה עובד: נתניה שקטה, חדרה שקטה, תל אביב שקטה, ואפילו קדומים בטוחה יותר משדרות.
לכן יש רק פיתרון אחד לשדרות והוא לחזור לעזה, ולאמץ את הפיתרון שהוכיח עצמו ביו"ש.
אבל הממשלה הזאת לא יכולה להרשות לעצמה לחזור לעזה, כי הממשלה הזאת לא יכולה להרשות לעצמה להודות שהגירוש היה טעות צבאית. הממשלה הזאת גם לא יכולה להרשות לעצמה שלא לחזור לעזה, כי כל יום שעובר על שדרות מחזק את ההכרה שהבריחה היתה טעות נוראה. הממשלה הזאת גם לא יכולה להרשות לעצמה שלא לחזור לעזה, כי כל יום שעובר על שדרות מחזק את ההכרה שבריחה מיהודה ושומרון תהיה אסון למדינה.
הממשלה השמאלנית הזאת במלכוד, ורק הטיפשים של הימין יכולים לחלץ אותה מזה.
כי בימין לא חסרים גנרלים במיל המסוגלים לראות את המציאות רק דרך הכוונת. כי בימין לא חסר ציבור טיפש שדוגל בכוחניות, כי בימין לא חסרים פוליטיקאים צינים המדברים בשם הרחוב.
ולכן הממשל הנוכחי זקוק לימין שיגרור אותו לבוץ ויכניס את צה"ל לביצה העזתית, שם יחכו לו המלכודות שבנייתן החלה למחרת בריחתנו המבישה. שם יחכו לו המתאבדים, ושם יחכה לו חוסר התכלית שבישיבתנו בתוך רצועת עזה. שם נגלה כי למרות מחיר הדמים צה"ל אינו מסוגל להגן על שדרות כי אין לו עניין להחזיק ברצועת עזה, כי הוא עסוק בהגנה על עצמו כפי שהיה בלבנון.
וכאשר ניסוג מעזה פעם נוספת, כמו בלבנון, תימחק שארית יכולת ההרתעה של ישראל ועימה תמחק שדרות.
יש אפשרות להיכנס לעזה על מנת להישאר. לשלם את המחיר הקשה בידיעה שהכניסה היא לתמיד. להבהיר לעצמנו ולאויב שנוכחות ישראל בעזה היא קבועה על ידי הקמתם המחודשת של בסיסי הקבע והישובים
יש אפשרות אחרת.
יש אפשרות להיכנס לעזה על מנת להישאר. לשלם את המחיר הקשה בידיעה שהכניסה היא לתמיד. להבהיר לעצמנו ולאויב שנוכחות ישראל בעזה היא קבועה על ידי הקמתם המחודשת של בסיסי הקבע והישובים, על ידי פירוק ממשלת החמאס, על ידי הקמתם מחדש של יכולות המודיעין שאבדו, על ידי החזרת האמונה בזכותנו על ארץ ישראל כמו ביו"ש.
אבל הממשלה הזאת לא מסוגלת לעשות זאת, ולכן היא תאלץ אותנו לשלם את מחיר הדמים בדם בנינו ללא תוצאות, ללא הישגים כמו בלבנון.
היא רק זקוקה למתלהמים מהימין שידחפו אותה להיכנס.