כלי התקשרות ההמונית (קול-ישראל, ערוצים 2,1 ו-10 בטלביזיה, ועיתון "הארץ") חדלו להיות כלי להעברת מידע ופרשנות. ובכל הנוגע לעתידה ואופייה של מדינת ישראל הפכו לבעל עניין, וככזה הם מקדמים אג'נדה המבוססת על נסיגת ישראל לגבולות 1967, ניתוק העם היהודי ממקורותיו, והתחברות למיעוט הערבי.



אלא שמאז המלחמה, אולמרט מתפקד בתבונה: הוא מחויב לבוש להוריד את המאחזים ולדון בליבת הסכסוך, ולכן הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד במקום לעשות צדק, יעלה את הימין הקיצוני לשלטון

אי אפשר לצטט את שלל הדוגמאות, ולכן אתמקד רק באג'נדה המופקת על ידי עיתון "הארץ" בחודש האחרון שכן עיתון זה מציג עצמו כעיתון לאנשים חושבים (אך הכוונה לאנשים "חשובים").



*ביום ו' 13/1/08 כותב יואל מרקוס במאמר: "ועכשיו, הישרדות", כי אחרי הפיאסקו של מלחמת לבנון (השנייה) הימין הקיצוני דרש את ראשו של אולמרט, על שהתכוון להמשיך ולפנות ישובים, ואילו יתר הציבור ביקש להענישו על ששכב על הגדר בשביל הצבא. ראש הממשלה האמין לצבא, ולא היה לו מושג שזה לא מאומן והציוד חלוד ומיושן. אלא שמאז המלחמה, אולמרט מתפקד בתבונה: הוא מחויב לבוש להוריד את המאחזים ולדון בליבת הסכסוך, ולכן הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד במקום לעשות צדק, יעלה את הימין הקיצוני לשלטון.

* באותו הגיליון כותב יוסי ורטר, במאמר: "מי יזיז את ברק", כי הדחת אולמרט אינה ריאלית וגם לא חוקית. אי אפשר להמליך איש תחתיו, אלא אם יסכים.

* לצד מאמרו של ורטר מופיע מאמר של אהוד אשרי: "הערכיות על פי עוזי דיין", ולפיו המאבק של דיין כי אולמרט ייקח אחריות אישית על מעשיו במלחמה הינו ילדותי שכן, דיין צריך להכניס את הערך של האחריות בהקשר יותר רחב מאשר הענשת ראש ממשלה שכשל במלחמה. דהיינו, הדחת אולמרט תקטע את התהליך המדיני ותשרת רק את הימין הישראלי ואת החמאס.

לכן על דיין להיגמל מפופוליזם ולהצטרף לכוחות שתומכים בהאצת תהליך השלום, ובכך יראה "אחריות לאומית".



* ביום 13/1/08, כותב אשרי מאמר בשם: "בין אולמרט לקטש", וכאן הוא מציין כי אולמרט לא התנער מאחריותו האישית לתוצאות המלחמה, אלא חולק ובצדק על שתי הנחות יסוד של מתנגדיו. האחת, הגדרת המלחמה ככישלון והתרגום של אחריות להתפטרות והשנייה, שגיאותיו של אולמרט נבעו מהסתמכות יתר על הפיקוד הצבאי (קרי, הרמטכ"ל דן חלוץ הכשיל את ראש הממשלה).



נניח כי גם דן חלוץ התנגד למהלך קרקעי, אלא רק להתשה אווירית וארטילרית. האם הרמטכ"ל הוא הפה היחיד של הצבא? האם ראש ממשלה אינו אמור לשמוע דעות כל האלופים חברי המטה הכללי?

לדעת אשרי, אולמרט הפנים את לקחי המלחמה ובעיקר במדיניות השקולה נגד החמאס, והצלת המפעל הציוני בדרך של חלוקת הארץ.

* ביום 22/1/08, כותב יואל מרקוס מאמר בשם: "אויב ושמו בכיינות", ותוקף את כל אלו הסוחטים דמעות (ההורים השכולים, עיתון מעריב ופוליטיקאים התופסים טרמפ על הדם), על רקע מספר ההרוגים והפצועים במלחמת לבנון.

זו לא השעה להקדים בחירות או להפיל ממשלה שכן אנו בעיצומו של תהליך מדיני. להורים שכולים אין זכות עודפת בתחום הפוליטי.



* ביום ו' 25/10/08, כותב מרקוס במאמרו: "5 הערות על המצב", כי מכתב המ"פיים הינו הדבר הכי קרוב לפוטש צבאי, וכי עדיף ליצור מנגנון של בחירות מהירות ולהעביר את הכישלון לשיפוט הבוחר מאשר ועדות חקירה.

*יוסי ורטר כותב (מאמר: "טיגון עמוק") כי בניגוד לכל פרקליט, אולמרט לא קיבל הזדמנות לחקור עדים. ואשרי כותב (מאמר: "הביצים של מופז") כי מופז הינו ציני, חסר בושה, שכן הוא היה חבר בקבינט שניהל את המלחמה בלבנון. והיכן היה בשנים שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון? מה עוד שמופז אחראי לצבא האנמי ולמינוי דן חלוץ.



על הדברים שצוטטו ניתן לומר כך: "הכל נכון חוץ מהעובדות". את דעתי אנמק, אך ורק על רקע המאמרים שראו אור ב"הארץ":

א. סיימתי שירותי בצה"ל רק בדרגת סרן, והייתי רק מסו"ל בגדוד תותחנים. למרות דרגתי הלא גבוהה, אני קובע כי אולמרט לא שכב "על הגדר" למען צה"ל ולא הלך בעיניים עיוורות אחרי דן חלוץ, אלא נהפוך הוא. אולמרט לא התכוון לפתוח במלחמה, אלא רצה במבצע צבאי קטן. וכאשר זה לא הצליח, הוא נבהל ולא ידע מה לעשות. לכן, במשך כשבועיים ימים צבא היבשה ישב ליד הגבול ולא עשה דבר.



נניח כי גם דן חלוץ התנגד למהלך קרקעי, אלא רק להתשה אווירית וארטילרית. האם הרמטכ"ל הוא הפה היחיד של הצבא? האם ראש ממשלה אינו אמור לשמוע דעות כל האלופים חברי המטה הכללי? האם הובאה לראש הממשלה ולממשלה תוכנית חלופית? אם כן, מה הייתה? ואם לא, מדוע לא?!



המסקנה, הקרב האחרון נועד לשפר את הדימוי של אולמרט ופרץ, וזו הסיבה שדוד גרוסמן מסרב ללחוץ את ידו של אולמרט שכן האחרון גרם למות בנו סתם כך

ב. אין חולק כי לצה"ל הייתה תוכנית מגירה למקרה של מלחמה בלבנון שחייבה מהלך קרקעי נרחב. מדוע זו לא בוצעה? האם ראש הממשלה לא ידע עליה? ברור שידע.



ג. האם ראש הממשלה לא ידע שלצבא יש ציוד ישן וחלוד? (אם לא ידע, אזי אוי ואבוי לנו. ואם ידע ולמרות זאת יצא לקרב, אזי מדוע הסתכן?).



האם אין גבול לטיפשות? נכון שכדי להיות עיתונאי אין צורך בתעודת בגרות, אבל קצת שכל ישר מותר לדרוש. ראש ממשלה יוצא למלחמה, ואין לו מושג איזה סוגי נשק מחזיק צבאו ומה מחזיק האויב?! האם אין זו חובתו של ראש ממשלה לדעת מידע כזה?!

נניח כי אולמרט הוטעה וניתן לו להבין כי צה"ל מצויד "טיפ-טופ", אך טעות זו התגלתה כבר בימים הראשונים של הלחימה. לכן, מדוע אולמרט לא עצר בשלב זה (וכך לפחות עניין הציוד הישן לא היה מתגלה במלוא קלונו)? ומדוע נעשה הקרב האחרון שבו הטנקים שלנו הועלו באש כמו ברווזים במטווח?

ד. בניגוד לטיעון של אולמרט כי המבצע הקרקעי נועד לשפר עמדות, אזי שגריר ארה"ב באו"ם דאז, ג'ון בולטון, אומר כי הטיוטה הסופית של החלטת מועצת הביטחון סוכמה לפני יום ו', וגם מדינות ערב הסכימו לה (קרי, גם חיזבאללה שכן ללא הסכמת האחרון, הן לא היו נותנות "אור ירוק" להחלטה).



המסקנה, הקרב האחרון נועד לשפר את הדימוי של אולמרט ופרץ, וזו הסיבה שדוד גרוסמן מסרב ללחוץ את ידו של אולמרט שכן האחרון גרם למות בנו סתם כך.

ה. למ"פים אסור לכתוב, אך לכל האלופים חברי "המועצה לשלום וביטחון" מותר, כי הם בעד "התהליך"?

ו. אולמרט לחם נגד מינוי ועדת חקירה ממלכתית, וכעת הוא לפתע לקוח מסכן שלא ניתן לו לחקור עדים?



ז. הכיצד עיתונאים מעזים לטעון כי דרישת הימין להתפטרות אולמרט היא רק פוליטית וקשורה לפינוי מאחזים. האם אנשי הימין לא משרתים בצבא? בניהם לא נפלו בקרבות?



מה הקשר בין התפקוד הנוראי של אולמרט כראש ממשלה במלחמה ובין "תהליך השלום"?! הרי אין חולק כי אולמרט טעה "ובגדול" בעניין המלחמה, ולכן מדוע יש להשאירו בתפקידו?

ח. דוד גרוסמן זועק נגד אולמרט רק בגלל "המבצע הקרקעי" האחרון שבו בנו נפל לחינם, ללא קשר לדעותיו הפוליטיות שתואמות לאולמרט.

ט. מופז מינה את דן חלוץ לרמטכ"ל? ממתי רמטכ"ל יוצא קובע מי יהיה מחליפו? בכל השנים, הרמטכ"ל היוצא התנגד לזהות של מחליפו. שרון הוא שמינה את חלוץ מבלי ששעה לעצת מופז.

י. מה הקשר בין התפקוד הנוראי של אולמרט כראש ממשלה במלחמה ובין "תהליך השלום"?! הרי אין חולק כי אולמרט טעה "ובגדול" בעניין המלחמה, ולכן מדוע יש להשאירו בתפקידו? האם לא סביר להניח כי מי שטעה כל כך במלחמה, יכול שיטעה גם בעניין "השלום" (שמא זה תהום)?

פעם "להקת הארץ" מנגנת נגד קיום בחירות, אלא להמתין לדו"ח וינוגרד ואחר כך כי יש להעביר את ההכרעה לבוחר. אך ברקע תמיד הפזמון החוזר: על אולמרט להישאר, כדי להמשיך "בתהליך השלום".

אז, היכן האמת אצל עיתון "הארץ"? הם יודעים היכן זו מצוי, אך מסרבים לאפשר לעם לראותה שכן גילויה יגרום לעריפת ראשו הפוליטי של אולמרט, ואז הימין יעלה ויגיע קץ לתהליך ה"שלום".

לפנינו פוליטיקה בכל מערומיה על נייר המתיימר להיקרא "עיתון".